מצויידת בנעלי הסינקרס הבלויות ובחוטיני השחור המשומש אני מוצאת את עצמי ברחוב אלנבי, צופה בנמלים עוברות על מפלס רגלי הישר לכיוון מעלה.
ולא, זה לא סיפור אירוטי.
התחושה הייתה מדגדגת, אבל אז במעלה מוחי עלתה המחשבה "פאק, הן נמלות, כלבה" אז העפתי אותן ממעלה ירכיי ונזכרתי כמה אתה חסר לי.
העשן ההוא של מכונית המרצדס מפייח את האוויר, ואני ביושבי על שפת המדרכה מנסה לנשום אותו בתקווה להריח אותך. כי היה לך ריח של זיעת אפר, אהבתי אותך כך. אז נשמתי, ואז השיעול הזכיר לי שלא היית יותר מחתיכת אפס מאופס שיודע לדפוק טוב אבל לאהוב כמו הומופוב. אספתי את רגליי הכבדות מהמדרכה והלכתי לאן שהרוח תגיד. ראיתי את ביתך מולי כשאלף מחשבות אפפו אותי. לבסוף צלצלתי בפעמון השחור המלוכלך, כי אתה הרי קמצן מדי לקנות פעמון חשמלי נורמלי. יצאת אל החלון והסתכלת אליי במבט חטוף של 'הרגע התעוררתי', ועד שהרמתי את ראשי שוב למעלה כבר לא היית שם. חשבתי לעצמי לאן כבר הלכת, הרי הבית שלך יותר קטן מקופסת גפרורים. והופ, פתאום קופסת גפרורים נזרקה עליי מן החלון. חשבתי לעצמי שמזל שלא חשבתי על 'סיון בלבן' או על בקבוק זכוכית. על זה נאמר אומג. דלת הסורגים שלך נפתחה ועליתי אלייך <לא עלייך> על השיש היה מונח אותו מחבת מפורסם ששימש אותי בלחבוט אותך בראשך ולתלוש ממך מעט שערות, כי היית שעיר מדי לטעמי. ראיתי עליו שערה קטנה וחשבתי לעצמי הו, אולי היא שייכת לסיון בלבן.
יצאת מהשירותים מלווה בריח מטהר אוויר בריח וורדים, אבל עדיין ניתן היה להריח את ריח החרא שלך. מה לעשות, לא הצלחת להסוות אותו הפעם, וגם לא אף פעם. שאלת אותי 'מה נשמע?' ואני עניתי לך שאני מזיעה כמו חזיר אבל עדיין צמאה לריח המטריד שלך. אמרת לי שאתה לא מסריח, אלא פשוט אורגני ואני השבתי ב'בולשיט מהתחת'. סיימנו את הערב בנשיקה חתומה.
ככה לפחות חשבתי. בעודי יוצאת מן דלת הסורגים המפוייחת, נזרק עליי אותו מחבת ששימש לי כמזכרת ניטרלית לחלוטין. בין רגע היא הפכה להיות לחלוטין לא ניטרלית. המחבת פגעה בראשי ולאחר מכן בבוהן רגלי. מאז ומתמיד הוא צחק עליי שיש לי בוהן יותר גדולה משל שרק.
איבדתי הכרה וכשהדם ניזל מראשי על פניי הרגשתי מסופקת. יכולתי לראות את אותה שיערה מן המחבת מתעופפת לה באוויר היישר אל ראשי.
'אני אוהבת אותך', אמרתי לו.
רחובות אלנבי תמיד נתנו לי השראה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
