התרחשות צבעונית לחלום בשחור לבן.

הכותרת לא הכי קשורה,

אבל פשוט אתמול בהישרדות שחר אמרה את זה, ופתאום אני כ'כ מבינה להרגשה שלה.

כי אני מרגישה בדיוק כמוה.

אני מרגישה לבד.

שאין לי אף אחד שתומך בי, אף אחד שבאמת אכפת לו ממני.

[ואל תזיינו לי במוח עכשיו עם -אני פה בשבילך, כי אני יודעת שאף אחד לא באמת מתכוון לזה, או שכן, אבל זה לא קורה מה שבטוח].

אפילו כבר לחברות הכי טובות שלי לא אכפת ממני,

אני בהפסקה, לבד , אתן רואות שאני לבד, אתן כולכן יושבות ביחד, ואף אחת לא תעלה על דעתה לבוא לדבר איתי, לשאול אם הכל בסדר..אם קרה לי משו? ואולי אפילו אתן אשמות בזה?!

 אחרי זה אתן לא מבינות למה אני כ'כ מתלבטת אם ללכת לבומבמלה או לא, בקשה הנה הסיבה.

ובטח אתן בשוק כשאתן רואות את הפוסט הזה, כי לא רואים עליי..

אבל כבר מזמן אני מפוררת מבפנים, ורק מבחוץ הכל נראה בסדר.

כבר מזמן אני מנסה להרכיב מחדש את הפאזל שהתפרק בתוכי,

ונמאס לי כבר לחפש את החלקים החסרים,

כי הם לא אצלי,

ואני צריכה את האנשים שסביבי כדי להרכיב את כולו מחדש.

וכבר נמאס לי,

נמאס מהאגואיסטיות הזאת.

שכל אחד פה חושב רק על עצמו , ודואג שאצלו הכל בסדר,

כשמישהו לידו כבר מזמן לא.

3\>ליאור.

-+_@!!~+__+~_~!!@#@!@#+

והדבר הראשון שאני עושה,

זה להאשים את עצמי,

שאני המגעילה,

שאני לא בסדר,

שאולי אני השתנתי.

-+_@!!~+__+~_~!!@#@!@#+