משל יותם

רותי אלון

מנהלת פרויקטים בחברת הייטק גדולה, אחראית על צוות עובדים גדול. דקת גזרה ונאה, נמרצת, אובססיבית במה שהיא צריכה לעשות. ביצועיסטית  ופרפקציוניסטית.

יובל אלון

מכונאי בכיר במוסך המרכזי של מאזדה, אדם גדול, כבד, נינוח במרבית הזמן. איש שמתקן דברים.

מקום: מטבח דירתם של משפחת אלון. המטבח מודרני מאד ומשדר תחושת  קרירות ניאונית. השעה 11:30 בלילה (שעון קיר גדול מעל הכיור שבמטבח). יובל יושב על כיסא בר גבוה, ומניח את מרפקיו על דלפק מתכת מעוצב. יובל מאד רגוע, כמעט לא נע, ראשו זקוף ומבטו מופנה אל דלת הכניסה לדירה, אותה אפשר לראות מהמטבח הפתוח.

נשמע רחש מפתח בדלת ודלת הכניסה נפתחת. רותי נכנסת לדירה, פונה ימינה לחדר העבודה ומניחה שם את תיק היד שלה. היא מסירה מעיל וצעיף ומטילה אותם בחוסר מחשבה על הספה שבחדר. רותי חוזרת לסלון ומסתכלת סביבה. היא קולטת את יובל במטבח ומחייכת אליו בעייפות. היא ניגשת למקרר בצעד נמרץ

רותי (פותחת את דלת המקרר ומזיזה קופסאות בפנים, מבטה אל תוך המקרר): הי יובלי, מה נשמע? הרגו אותי היום. ישיבות גב אל גב משמונה בבוקר עד עכשיו. אפילו לא אכלתי צהריים. מזל שלישיבה בחמש הביאו קרואסונים. יש משהו לאכול? אני ממש מורעבת!

יובל (לאט ובאדישות): נשאר שניצל ואורז ממה שהכנתי לרונית לצהריים. הקופסה עם המכסה הסגול.

רותי מוציאה את הקופסה ומזלג ממגירת הסכו"ם. היא בוחרת להתיישב לשולחן האוכל המרוחק מיובל ולא מולו על הדלפק.

רותי (בחוסר ענין, תוך כדי לעיסה): איך היה לרוניתי היום? היא הלכה לישון בסדר?

יובל: אני מניח שכן. זה באמת מעניין אותך?

רותי: מה זאת אומרת אתה מניח שכן? היא לא במיטה? שוב נתת לה להירדם מול הטלוויזיה אצלנו בחדר?

יובל (עובדתית): רונית הלכה לישון אצל אמא שלי.

רותי: אצל אמא שלך? למה?

יובל: גם בגלל שקראו לי למוסך אחרי הצהריים לפתור בעייה שהם לא יכלו להתמודד איתה לבד, אבל בעיקר משום שהיא הולכת לישון שם מעכשיו, עד שאמצא דירה לשנינו.

רותי בוהה ביובל בהפתעה וחוסר הבנה. שקט ארוך של חוסר הבנה משתרר.

יובל (מונה בעייפות): בשבוע שעבר היית כל השבוע בגרמנייה. חזרת מאוחר במוצאי שבת. ומאז, כל יום, את עוזבת את הבית בשש וחצי וחוזרת כל לילה באחת עשרה או יותר מאוחר. לא ראית את רונית כבר שבועיים. לא דיברנו אנחנו כבר שבועיים. בכל לילה, כשאני משכיב את רונית לישון, אנחנו עושים תכניות איך היא תקום ואת תהיי בבית ותדברו, ותצחקו, ותאכלו ביחד קורן פלייקס. ובבוקר, היא מתעוררת וישר רצה לחדר השינה שלנו. ואת כבר לא שם. (בכעס) ואני לא מוכן יותר. אני לא יכול לראות אותה גודלת בלי אמא. בלי אהבה. (בעייפות) עדיף לחתוך עכשיו ולבנות משהו חדש עבורה. משהו יציב. מחבק. איכפתי. (מתחנן) היא בת ארבע, רותי. רק בת ארבע. ואני מסתכל עליה, ואין לה תקווה בעיניים. אין לה ציפייה למשהו. רק אכזבה.

רותי (בפליאה מוחלטת): על מה אתה מדבר?? אתה יודע כמה תובענית העבודה שלי!

יובל (קם ומסתובב במטבח): הגשתי היום בקשה לגירושין ברבנות, רותי. ביקשתי גם משמורת מלאה על רוניתי. אני לא יכול להמשיך ככה יותר. דיברתי גם עם גבי. הוא מוכן לייצג את שנינו אבל את יכולה לבחור כל עורך דין אחר שאת רוצה.

(שתיקה רועמת. רותי מתבוננת ביובל, המומה, מבולבלת, חסרת מילים.)

רותי: אתה יצאת מדעתך?

יובל: את יכולה לקבל את הדירה. את חצי מהחסכונות. את האוטו. קחי את שתי המכוניות.

רותי (מסננת את המילים לאט ובכעס): על מה אתה מדבר?

יובל (בעייפות והשלמה עם הגורל): דיברנו על זה כל כך הרבה פעמים בחודשים האחרונים. בשנה האחרונה. אני לא מוכן להמשיך כך יותר.

רותי (נדרכת. בכעס): דיברנו על מה? אתה מטורף? (בכעס גובר) משמורת מלאה? מה נראה לך, שאני אראה את רונית רק פעמיים בשבוע? אתה מטורף לגמרי!

יובל (לאט, בעייפות גוברת): רותי, בחדשיים האחרונים את ראית את רונית, חטופות, אולי רק שש פעמים. זה שאת מציצה עליה בלילה כשהיא ישנה, זה לא נחשב! אם תצליחי לראות אותה פעמיים בשבוע זה יהיה שינוי מבורך.

רותי (בחוסר סבלנות, כועסת): תפסיק, תפסיק! מה אתה מקשקש? מה זה השטויות האלה? שש פעמים! באמת!! אני אמא שלה! אתה שומע?! אמא שלה. היא באה איתי! (מתרככת) יובל, אתה מכיר את העבודה שלי. אי אפשר לקום מישיבה בחמש ולהגיד לכולם שאני הולכת. הלקוחות הם מהחברות הגדולות בעולם. הפרוייקטים חייבים להגמר לפי לוחות זמנים מדויקים, יתהפך העולם. אני מתגעגעת לרוניתי, מתגעגעת לקצת זמן איכות איתך! אבל זאת העבודה שלי, מה אני יכולה לעשות? עוד שנה שנתיים, אם הכל ילך טוב, אקבל קידום למנכלות.  (מחייכת) למנכ"ל יש תנאי עבודה משופרים. אפשר גם לעבוד יותר מהבית...

יובל (מנופף בחוסר סבלנות): תגידי, באיזו מציאות את חיה? בטח לא במציאות שלי! (מטיח) לא שכבנו כבר שנה וחודשיים! אני לא יכול לזכור מתי יצאנו לסרט בפעם האחרונה. למסעדות אנחנו יוצאים רק כשאת מארחת לקוחות! בכל פעם שאני מנסה להתחיל שיחה איתך, להגיד לך כמה כל זה פשוט בלתי אפשרי, את אומרת לי שאת עייפה מדי ונרדמת. אני לא ממשיך ככה! זה נגמר. כאן ועכשיו!

רותי (בפליאה זועמת): אתה מקנא! זה מה שזה? אתה פשוט מקנא! בעבודה שלי, בנסיעות, באתגרים. אתה לא יכול לסבול שיש לי עבודה יותר טובה ויותר מכניסה משלך. ואני עוד מעיזה ליהנות ממנה! אוהו! אם כל חטאת! ליהנות מעבודה?! מעבודה צריך לסבול. ככה לימדו אותך בבית, לא?

יובל (באדישות): את יודעת שאני נהנה מהעבודה שלי. לא חסר לי אתגרים ועניין בעבודה. (בהתפרצות זעם) אבל אני לא עבד לעבודה שלי! המנהל שלי יודע שבארבע אני חייב לצאת לאסוף את רונית מהצהרון. (מחקה את נימת קולה) יתהפך העולם! אני לא אשאיר אותה שם אחרונה. (מתרכך, בעדינות) מה קרה לך רותי? זה לא היה ככה תמיד. את עמית את היית אוספת כל יום בארבע.

רותי (קוטעת אותו בחדות קרחונית): אל תכניס את עמיתי לשיחה הזאת! (מרימה קול) הוא לא שייך לשיחה הזאת!

יובל: וודאי שהוא שייך! מה את חושבת? שיש לך בלעדיות על האבל על עמיתי? מה את חושבת לך? מה, הוא היה רק שלך? אין יום שעובר שאני לא מייסר את עצמי שלא הייתי שם לקחת אותו מהחוג, לדאוג שיעצור ויסתכל לפני שהוא מתפרץ אל הכביש. אבל הוא מת, רותי. הוא מת! (רותי לוחצת בידיה על אזניה) ורוניתי ואני חיים. אנחנו כאן! את שומעת?! אנחנו צריכים אותך. ואת לא כאן! את לא כאן בשבילנו, את אפילו לא כאן בשביל עצמך. (רותי פורצת ביבבות בכי ארוכות, נסערת מכדי להגיד משהו. יובל ניגש ואוחז ברכות בכתפיה. היא משעינה את ראשה על כתפו ובוכה. גופה רחוק ומנותק ממנו) כל כך אהבת את כולנו, כל כך אהבת אותו. כל כך השקעת בו וברוניתי. מה קרה לך רותי? מה קרה?

רותי (דוחפת את עצמה מיובל באיטיות, מנגבת את עיניה ואפה בגב ידה, מתעשתת מהבכי אך מרוקנת רגשית לחלוטין.): אני לא יכולה לאהוב ככה שוב, יובל. כמו שאהבתי את עמיתי. אני לא יכולה. אני לא אעמוד בזה אם זה יקרה שוב, אם... משהו יקרה לכם. (בוכה שוב) זה כל כך כואב, יובל. כל כך כואב... (מפסיקה לבכות, נושאת עיניים ומישירה אליו מבט, לראשונה מאז תחילת השיחה) אתה יכול ללכת אם אתה צריך. אני לא רוצה שתלך, אבל אתה יכול. אני לא אעמוד בכאב הזה שוב. אני לא יכולה. ואם זה אומר לא לאהוב, שיהיה כך. רק לא את הכאב הזה. (בוכה שוב) אלוהים, די עם הכאב הזה....

יובל (בתדהמה): היא הבת שלך, רותי! הבת שלך. את לא תוכלי להחזיר את הגלגל אחורה אחר כך. אני לא אתן לך. אני לא אסכים לטלטל את רוניתי רגשית ככה. רותי! תסתכלי אלי! את מאבדת את שנינו!

רותי לא עונה. היא מפנה את גבה ליובל ומתישבת על כסא הבר ליד הדלפק. היא משעינה את ראשה על כפות ידיה ומתבוננת הצידה, אל תמונה ממוסגרת של ילד כבן שש שניצבת בצידו האחר של הדלפק. יובל מתבונן בה עוד כמה שניות ולבסוף פונה לכיוון דלת הכניסה. בדרך לדלת הוא אוסף מזוודה קטנה ליד הספה שבסלון. הוא יוצא וסוגר את הדלת ברכות מאחוריו.