משל יותם

יש כאן מכשפות מילים נפלאות.

כצעיפי משי צבעונים ודקיקים, ארוכים, ארוכים,

הן כורכות את השפה העברית סביב גופן בחזקה,

מבליטות קימורים ענוגים בבוטות,

או פורשות למרחב שלל גוונים מרטט.

יש כאן פיות מילים אדירות המפזרות

אבק כוכבים חושפני על ליבן, קרביהן, אבריהן האינטימים,

מרצדות, נוצצות, חומקות, נצמדות – ודורסות.

יש כאן נשים שאורגות

אותיות לשטיח קסמים משתולל, מתהולל, מתעופף

מקצה אל קצה,

מכסה את הטפח ומבליט את רעב הירכיים.

יש כאן

עיניים ואף מציצים

מעל סף החלון

של שדון מכושף שאינו יכול להפסיק

מלבהות בחנגת המילים הבשלות, עגולות חמוקיים.

יש כאן

יופי ועצב ומרי מריר,

וצחוק מצטלצל ואירוניה עצמית,

ונשיקות של רפרוף ונשיכות קטנות של כוח.

יש כאן הכל.

חוץ מאושר צרוף.

אבל בהחלט – יש כאן כישוף.