שגיא נאור

"...עורו נא, כי בכל לילה
נשמתכם עולה למעלה,
לתת דין וחשבון מפעלה
ליוצר ערב ובקר.."

יום הכיפורים תשס"ט, ואני אין בי כל אמונה. נדמה כי משנה לשנה אמונתי מתפיידת, מפנה את מקומה להכרה ריאליסטית קרה שאין דין ואין דיין, איש הישר בעיניו יעשה. אחרת אין דרך להסביר את מה שקורה פה מול העיניים. והלוואי שהיה אחרת. הלוואי שהייתה הנשמה נותנת דין וחשבון בכל לילה.

בילדותי היה אבי לוקח אותי לבית-הכנסת. מאוחר יותר הייתי הולך לבדי. מתענג על זמירות יום הכיפורים, גם כאשר לא מצאתי את מקומי בין הברכות וההודיות. היום אני מאזין לאהוד בנאי, מודה לאל ב"שיר חדש", ומסתפק בשמיעת השופר מחוץ לבית-הכנסת. אני אין מקומי עם המתפללים בפנים. אני איני מודה אלא לאנשים אשר עמי, אשר אני אוהב.

במקום לעיין בתפילות, אני קורא את "העיר". הייתה תקופה שהייתי קונה את "הארץ" ביום שישי רק בשביל "העיר". מאז הוא הספיק להתפייד ולהמציא את עצמו מחדש כחינמון שלא מזכיר ולו במעט את העיתון המופלא שאהבתי כל-כך לקרוא בימיי הראשונים בתל-אביב (ועוד טרם לכן).

ובכל-זאת, מפעם לפעם, מצליח "העיר" לעשות משהו גדול באמת (פרט למאבק הארוך והצודק בחולדאווין). אתמול הייתה אחת הפעמים האלה. בגליון שנשא את השם "מוות" ואת כותרת המשנה "בסוף כולם מתים. גמר חתימה טובה" מספרים גדולים וטובים -זך, יוני רכטר, יוסי שריד, ניקו ניתאי ועוד - על גדולים וטובים עוד יותר שאינם עמנו עוד.

התוצאה מעוררת השתאות, גם אם לא אחידה ברמתה. הרעיון עצמו שאול מדוד טרטקובר (או כך מספר איתמר בן-כנען), כמו גם משמש טריביוט לגליון דומה של "שישי" (מגזין התרבות של גלובס) שערך אדם ברוך ז"ל. "אמרתי לאדם שיום אחד אעשה משהו ברוח דומה, ואערוך פרויקט על "המתים" החדשים של העשור הנוכחי. הנה היום הזה הגיע, ואדם ברוך הצטרף אף הוא לרשימה המכובדת והעצובה הזו", כותב בן-כנען בגליון.

ניסיון לספר על המת מנקודת מבט אישית הוא תמיד התחלה של חשבון נפש. רוני סומק, שמספר על יהודה עמיחי ז"ל, אף מתייחס ברשימתו לסמיכות הזמנים ליום הכיפורים. הוא בוחר להביא את "שיר 10" של עמיחי (מתוך המחזור "טיול ישראלי", שהופיע בספר "פתוח סגור פתוח"), שבו "החשבון... הופך לחשבון נפש". עם מילים כה נפלאות של "הארכיאולוג של הנפש", "המשורר של שברי החרס", "הקוסם ששולף מהשברים האלה שורה לשיר חדש" אין לי צורך להוסיף מאומה.

אֲנִי זוֹכֵר שְׁאֵלָה בְּסֵפֶר לִמּוּד הַחֶשְׁבּוֹן,
עַל רַכֶּבֶת שֶׁיּוֹצֵאת מִמָּקוֹם אֶחָד וְרַכֶּבֶת אַחֶרֶת
שֶׁיּוֹצֵאת מִמָּקוֹם אַחֵר. מָתַי יִפָּגְשׁוּ?
וְאַף אֶחָד לֹא שָׁאַל מָה יִקְרֶה כַּאֲשֶׁר יִפָּגְשׁוּ,
אִם יַעַצְרוּ אוֹ יַעַבְרוּ אַחַת עַל פְּנֵי הַשְּׁנִיָּה וְאוּלַי יִתְנַגְּשׁוּ.
וְלֹא הָיְתָה שְׁאֵלָה עַל אִישׁ שֶׁיּוֹצֵא מִמָּקוֹם אֶחָד
וְאִשָּׁה שֶׁיּוֹצֵאת מִמָּקוֹם אַחֵר. מָתַי יִפָּגְשׁוּ
וְהַאִם בִּכְלָל יִפָּגְשׁוּ וּלְכַמָּה זְמַן יִפָּגְשׁוּ?
וּבִדְבַר סֵפֶר לִמּוּד הַחֶשְׁבּוֹן. עַכְשָׁו הִגַּעְתִּי
אֶל הָעַמּוּדִים הָאַחֲרוֹנִים שֶׁבָּהֶם רְשִׁימַת הַפִּתְרוֹנוֹת.
וְאָז הָיָה אָסוּר לְהִסְתַּכֵּל בָּהֶם וּלְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם.
עַכְשָׁו מֻתָּר. עַכְשָׁו אֲנִי בּוֹדֵק
בַּמֶּה צָדַקְתִּי וּבַמֶּה טָעִיתִי
וְיוֹדֵעַ מֶה עָשִׂיתִי נָכוֹן וּמָה לֹא עָשִׂיתִי. אָמֵן.