לא יוצא לי לשמוע הרבה רדיו. בזמן האחרון, כשיוצא לי כבר, אני מוצא את עצמי בדרך חזרה מהעבודה, מאזין לסוף התוכנית של שמעון פרנס בגלי-צה"ל. בסוף כל תכנית משמיע פרנס רצועה מתוך "יוסי בנאי קורא תהילים", פרויקט שהקליט בנאי ז"ל עם יונתן בר-גיורא שתרם את המוסיקה. קולו של יוסי תמיד עושה לי טוב, והפרויקט הזה מעניין מאוד לשמיעה.
ובכל-זאת, בשבוע האחרון מצאתי את עצמי מתעצבן ממה ששמעתי. בנאי קרא, על רקע מוסיקה נהדרת שחיבר בר-גיורא, את תהילים א', טקסט נפלא ולירי, שרבים מרבים לצטט ממנו ולהלל אותו, אך בעת ובעידן שבו אנו חיים נדמה כשריד ארכיאולוגי חסר רלוונטיות ואף מתריס, שלא נותרה בו כל אמת.
אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים
ובדרך חטאים לא עמד, ובמושב לצים לא ישב...
כל אשר יעשה יצליח. לא כן הרשעים...
על כן לא יקומו רשעים במשפט, וחטאים בעדת צדיקים.
כי יודע ה' דרך צדיקים, ודרך רשעים תאבד.
ייתכן כי בימיהם של דוד או שלמה היה אפשר לשכנע את הקהל ש"אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים". ייתכן כי בתקופות אחרות צדיקים הצליחו בכל מעשי ידיהם, ולא קמו "רשעים במשפט". ייתכן כי פעם היו מי שקנו את העניין הזה, ש"יודע ה' דרך צדיקים ודרך רשעים תאבד".
אבל היום, כאן ועכשיו, כל הפרק הזה, אפילו בקולו הערב של יוסי בנאי ז"ל, הוא קטע סאטירה שלא מבייש את "ניקוי ראש" במקרה הטוב, וחומר קריאה מאלף לכל מי שתוהה מדוע מאבדים אנשים את האמונה – באל, בתורת המוסר, בדרך הישר – בימינו אנו.
על משקל "אל מלא רחמים" של עמיחי, הייתי אומר שאלמלא היה האל כל-כך מלא בצדק, אולי היה צדק בעולם ולא רק בו.
נ.ב. הפוסט הזה נכתב טרם פינוי מאחז פדרמן. פדרמן, צדיק גדול, חובש כיפה כמובן, נעצר בחשד שתקף שוטר ושבר את ידו. שתי צעירות נוספות ניסו להצית את ניידת המשטרה. פעילי ימין קיצוני אחרים ניקבו צמיגים של כלי רכב פלסטיניים, יידו אבנים לעבר פלסטינים ולעבר כוחות הבטחון, חיללו קברים בבית קברות מוסלמי בחברון והשמיעו איומים מסוגים שונים כלפי כוחות הבטחון ("שכולם יהיו גלעד שליט").
מעניין אם כל אותם נשמות טובות, היושבים במאחזים והפעילים בכל אותם ארגונים עלומים, מחשיבים עצמם צדיקים. כיפה, כאמור, הם כמובן חובשים, ואני בטוח שהם מכירים את פרק א' של תהילים בעל-פה.
אם אלו "עדת הצדיקים", הלוואי ואשתייך תמיד ל"רשעים".
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
