שגיא נאור

בדרך להופעה של רופוס, יותר נכון במהלך הסיבובים סביב ההופעה של רופוס בחיפוש נואש אחרי חניה (ולחשוב שפעם גרתי באיזור...), הוסכם על-ידי הנוכחים שכדאי להנמיך ציפיות. אחרי הכל, ועם כל הכבוד לבילד-אפ שיצרתי עם "עלילות רופוס", מדובר בדיווה (!), עם לא מעט מניירות, שעומד להעלות בהיכל התרבות (!!) מופע סולו פסנתר (!!!) שטיבו לא ברור. והרי ידוע שכגודל הציפיות כך גם גודל האכזבה.

הסימנים שמשהו אחר הולך להיות כאן היו למן הדקה הראשונה של ההופעה, ובטח הייתי מזהה אותם אם הייתי נמצא באולם. מי, לעזאזל, חשב שאמן גדול מקנדה יתחיל את ההופעה שלו עשר דקות (!) אחרי הזמן שרשום על הכרטיס?    וכך מצאנו את עצמנו נכנסים לאולם ותופסים את מקומנו (ליד הקונסולה, ליד גיאחה אם כי לא ידעתי, רחוק מדי מרופוס והפסנתר שלו) באמצע Grey Gardens שפתח את ההופעה.

הפעם האחרונה שהייתי בהיכל התרבות הייתה בהופעה של פוגורליץ'. משהו מאוד הזכיר את ההופעה ההיא, וכל-כך לא – אולם הופעות ישן, כסא, פסנתר, פסנתרן. אבל החליפה של רופוס שרה את ההבדלים בין יותר מדי הופעות מחו"ל שבהן הייתי ובין הדבר האמיתי, והאישיות שלו – הו, האישיות שלו. איפה רופוס שלא סתם את הפה, הרשה לעצמו להתלוצץ עם הקהל על ההיכל, לספר (סוג של) בדיחת שואה, להתענג על חומוס ביפו, לדבר על אובמה ועל חקיקה נגד נישואים חד מיניים ובעד עונש מוות ("בוי ג'ורג' אמר לי – נישואים חד מיניים הם-הם עונש מוות"), ואיפה האמנים הכבויים, המתענגים על עברם, שחושבים שזה שהם אומרים "Shalom" ו-“Toda” אחרי כל שיר ישביע את הקהל הלבנטיני בארץ הגמלים?

כן, הוא דיווה. הוא הולך, מדבר ומתנהג כמו ההומו הכי סטריאוטיפי שראיתם באיזה סרט. אבל כשהוא שר – הו, איך הוא שר – אי אפשר שלא להתאהב בו. וכשהוא מרשה לעצמו לחשוף את עצמו, את הזיופים והבעיות המשפחתיות, את הצלמים שמעצבנים אותו ואת האהבה העצמית, את הקושי בלהיות גבר הומוסקסואל באמריקה ואת המחסור בבייקון בארוחת הבוקר, אי אפשר שלא ליפול ברשתו. וכשהוא שר – הו, איך הוא שר – הקסם שובה אותך לגמרי.

רופוס לא אכזב גם עם הפלייליסט – אמנם רוב השירים המתבקשים היו כאן (Nobody’s Off The Hook, Sansoucie, Gay Messiah, Going To A Town, Hallelujah כמובן, California, Cigarettes and Chocholate Milk), אבל הוא לא חושש לפסוח על "להיטים" כמו Greek Song או Vibrate, להכניס שירים מ"Rufus Does Judy" (כשעל הפסנתר אמו, קייט מקגריגל, גם אם לרגע כל העניין נראה כמו אלתורים על הפסנתר אחרי ארוחת יום שבת), או שיר של אמא או קלאסיקה אירית או שיר בצרפתית מתוך "מולאן רוז'" (ותודה לקנדי על הזיהוי).

גיא כתב (ותיקן חלק מהכותבים על רופוס) שלא מדובר ב"פסנתרן וירטואוז" אלא רק בפסנתרן מצוין. ובכן פוגורליץ' הוא לא, והוא לא מתבייש להפסיק שיר אם הוא מזייף או אם בחורות רוקדות מול עיניו ומצחיקות אותו או אם המיקרופון לא עומד לו במקום הנכון, אבל במשך שעתיים אתמול (לא כולל "עשר דקות הפסקה" באמצע ההופעה שהפכו כמובן לחצי שעה) הוא החזיק את הקהל החם (ומרובה הסלבז) מרוגש ומשולהב עם "רק" פסנתר או גיטרה, ואנחנו הרי באנו בלי ציפיות.

"מה הוא שר?", שאלו אותי רבים וטובים כשאמרתי שאני הולך להופעה של רופוס. "לא משמיעים אותו ברדיו", עניתי בבוז בדרך-כלל. כי לרופוס יש יופי של שירים, עם לחנים כובשים ומילים שנונות, אבל הוא לא פוזל לרדיו. הוא כותב שירים לפסנתר, הוא לא קופא על השמרים ויש לו רפרטואר של שירים נפלאים, ונדמה היה – לפחות אתמול בהיכל – שיש מספיק אנשים בארץ שכבר גילו את זה. ולרגע אחד, כשהוא הפליא לשיר אתמול את "Somewhere Over The Rainbow", אמרתי לעצמי שאולי טוב שהרדיו עוד לא גילה – והמאיס עליי – את רופוס, שהוא נשאר אוצר סמוי ומתוק של יודעי דבר.

בקיצור, היה כיף אתמול אצל רופוס בהיכל, גם אם לרגע הייתה הרגשה של קרקס. "בקרקס כיף!", הכריזה אמא של רופוס באחד הקטעים שלהם ביחד, ורופוס היה אתמול מנהל הזירה, הליצן והאריה גם יחד. זה אולי קצת נראה מוזר בשירים השקטים והאישיים שלו, זה היה נפלא בשירים הקצביים והמשעשעים. כך או כך, כיף – בקרקס המכונה ישראל, בנובמבר 2008 – זה המון.

(רופוס ויינרייט בהופעה, היכל התרבות בתל-אביב, 26.11.08)

את כל התמונות צילמה עידית נרקיס.

וידאו מההופעה כאן באדיבות אודי.