שגיא נאור

אחרי הפאקינג הופעה של השנה, אולי של הפאקינג שנים האחרונות, אני מרשה לעצמי לחרוג ממנהגי ולתת פה קצת פאקינג פיקנטריה צהובה: היום, באיחור של פאקינג יומיים, גיליתי שמארק פאקינג רונסון בן דוד של פאקינג חבר שלי, ושעם קצת יותר אינטריגות הייתי יכול להגיע לפאקינג מאחורי הקלעים ולבלות שם עם פאקינג מארק ופאקינג נינט (!). פאקינג שיט!  

אבל עזבו אתכם מהקיטורים הפאקינג קטנוניים שלי – ההופעה בחמישי היתה - עם כל הציפיות הפאקינג גבוהות - ההופעה הכי אנרגטית, הכי משעשעת, הכי מרושעת, הכי נותנת בראש שנראתה פה שנים. שש מאות, אולי שבע מאות, ישראלים באו להשתולל עד עילפון עם בחור אנגלי, יהודי, לבנבן, שהצליח לאסוף סביבו אנסמבל מופלא של נגנים וזמרים, ולהעלות את ההפקה הכי כיפית על פני כדור הארץ, הפקה שסיימה את דרכה בחמישי בזאפה.

הזאפה בטירוף. צילום עצמי.

קלידן, חצוצרן, שני סקסופונים, מתופף, פרקשניסט, שלוש כנריות וצ'לנית, שלושה ראפרים, שני זמרים לבנים, אחת זמרת כושית ופאקינג מארק רונסון – כל אלה טסו 36 שעות מפאקינג סידני ועשרת אלפים צופים כדי לנגן מול הקהל "הכי פאקינג רועש שהיה לנו" בזאפה הצפוף, לעלות לבמה ו-"to take a bow" בפעם האחרונה לקול מצהלות הקהל ולשלוח את עם ישראל לאוויר הנעים של סוף דצמבר בידיעה שככה נראה ונשמע גרוב אמיתי.

ההופעה של רונסון היא כל מה שהצופה/המאזין אוהב המוסיקה יכול לבקש – ערב של קאברים נפלאים לשירים מצויינים, שהמפיק והמעבד הכשרוני רונסון רוקח ביד מיומנת, בלי להצטדק ובלי להסתיר, ועם כל הקרדיט ליוצרים המקוריים (לתשומת לב המאזינה אמילי קרפל, שנצפתה בקהל). רונסון, שהעיד ש"לעולם אל תתן לזמר שלך לבחור איזה קאבר הוא רוצה לעשות, אלא אם כן קוראים לה איימי ויינהאוס", מוציא מהזמרים שלו ומהנגנים שלו את המקסימום ועוד קצת, וקהל בתגובה הוציא מעצמו את המקסימום ועוד הרבה, ועודד וקפץ ורקד וחיבק והריע. אפילו צנונים שמכבדים את עצמם כמו החתום-מטה נראה קופץ מעלה-מטה כילד, כשרונסון איים להפיל את הזאפה על רוקדיו עם ה"אווווו וייייי" שלו.

מה שבטוח – רונסון יודע מוסיקה. כשההופעה נפתחת עם "אלינור ריגבי" שמתחבר ביד אומן ל"Apply Some Pressure" אתה יודע שיש לך עסק עם מקצוען. איש שמסוגל להפוך את “Toxic” של בריטני ליצירת מופת, להפוך על הראש את "Stop Me" של מוריסי והסמיתים וכאמור לנכס לעצמו את "Ooh Wee". שלא לדבר על הביצוע ל-"Just" של רדיוהד, שהתחיל את הכל, בגרסה נהדרת, ועם אלכס גרינוולד (הזכור לטוב מהלהיט "קליפורניה", שיר הנושא של ה-"O.C"), שהכניס קצת סקס, סמים ורוק'נ'רול לתוך הסול והגרוב של רונסון (וכמעט שילם על זה בנעל ימין).

ניכר על הנגנים של רונסון שהם נהנים. גם אם זו ההופעה השניה באותו ערב (אח, איזה גרידים יצאתם, אתם שם בזאפה...), הם נתנו את המקסימום, ועם קהל כמו אתמול אולי אפילו, כאמור, קצת יותר. ורונסון, שרגיל לשבת בעמדת המפיק, מפנה להם את הבמה, להם ולזמרים המוכשרים שאיתו, ונותן להם לזרות את הקסם שלהם בעינינו ובאוזנינו. והוא, עם הגיטרה שלו, מסתובב, מנצח על הכל, משתולל. מרשה לעצמו אפילו לתרגל קצת את הריפים של גאנז אנד רוזס שלא ניגן המון זמן, למצהלות הקהל, ולא מפסיק לשבח ולהלל את הקהל, שרק החזיר לו עוד ועוד אהבה.

צילם: דקל חברוני (עוד אצל מרציאנו)

טוב, אז הסאונד (כרגיל) לא היה מדהים, וחלק מהזמן קשה היה להבין את הזמרים. התור בחניון (הפאקינג חניון של העבודה שלי) היה מתחת לכל ביקורת. הבר לא תיפקד (כרגיל). היה צפוף מדי. וכאמור, גיליתי שאני במרחק שתי נגיעות מפאקינג מארק רונסון. אבל למזלם של הפאקינג זאפה, רונסון וה-“Version Players" שלו נתנו בחמישי סט שלא יישכח פה עוד חודשים רבים, וזה מה שפאקינג חשוב.

(מארק רונסון וה-Version Players, זאפה, 4.12.08)