שגיא נאור

כבר הרבה זמן רציתי לכתוב כאן על "דברי" של עלמה זהר.

כשיצא "אגו טריפ" אמרתי לעצמי שמדובר בשיר מעולה, טופ אוף דה ליין בז'אנר שלו, ז'אנר קורעי הרדיו. בלי מאמץ ובלי תנאי הוא היה שיר השנה שלי.  כשיצא "מיגל" אמרתי לעצמי שמדובר בשיר מעצבן, טופ אוף דה ליין בז'אנר שלו, ז'אנר השירים המושמעים-יתר-על-המידה-בגלל-שהם-כל-כך-מתקתקים. בלי דיחוי ובלי עוררין התחלתי לפסוח עליו, הן ברדיו והן מאוחר יותר בשמיעת האלבום.

בין "אגו טריפ" ל"מיגל", ועם כל הכבוד ל"עם הגב", שזכה גם הוא להשמעות בתור ה"בלדה" של האלבום, 9 שירים יפים הלכו לאיבוד למאזין הרדיו הממוצע: "דע" שפותח את האלבום עם "פרקי אבות" ("דע מאין באת ולאן אתה הולך ובפני מי אתה עתיד לתת דין וחשבון"), "גלות בבל השנייה" ששם ללעג ולקלס את כל תרבות ה"סקס, סמים ורוק'נ'רול"-בכאילו שבה חיים אמנינו ("היה לי גם רומן עם איזה כוכב רוק / הוא לקחת אותי בוואן ועשיתי איתו קוק..." או "בקנה מידה מקומי הכל נראה גדול..."), "שמיים אפריקאים" עם הרגאיי המכשף שלו, "המופלאה בנשים" המוקדש לזכר אמה, "אחרי הנפילה" שהוא אולי השיר הטוב באלבום (גם אם יותר מגונב מ"מה אביא" לאהוד בנאי), "שיר לכת".

לא אלאה אתכם בביקורת מלאה (כתמיד אני ממליץ לקרוא את תימורה), אבל השורה התחתונה היא שזהר יודעת לספר סיפור, היא מלחינה יפה, והאלבום סובב סביב עושר גדול – בכלים, בלחנים, בסגנונות, במקומות. האלבום אינו מושלם, אבל כאלבום בכורה מדובר בהבטחה גדולה ובהנאה ענקית. אפילו הח"מ, הסולד מכל מה שמריח מאופיום להמונים, נכבש בקסמיה של עלמה, במיוחד כפסקול לנסיעות מהירות בכבישי ישראל.

ולמה אני נדרש לכל זה באיחור אופנתי?   כי נדב מ"אטמי אוזניים", שאני מאוד אוהב לקרוא, פרסם השבוע התנצלות בפני עלמה על שהתעמר בה קצת, כשלפני כחודש כינה אותה "רוח שנושבת על לא כלום", אחת ששיריה בינוניים למדי, ושההצלחה שלה "נובעת מהמאמץ של אנשי ניהול, שיווק ותקשורת להסתיר מכם את האמת". מעשה שהיה כך היה - לזר ביקר בהופעה שלה וגילה "שהמעריצים אינם ושהמראית אין", כלומר שלזהר יש "קהל עדר, שאתמול העריץ איזו בוגרת רימון טריה ומחר יעריץ איזה כוכב נולד רקוב, וישאיר בסופו של דבר את העלמה ללא זוהר".

הסכמתי עם לזר אז שזהר היא "פרי בוסר", אבל לא שההצלחה המוקדמת שלה מצערת. נכון, אמן מתחיל יכול להסתנוור, להתבלבל, להתנטנט. באותה מידה אחד כזה יכול לצאת עם אלבום שני טוב יותר אפילו (סתם, ככה, עולה לי שלומי שבן מקצה הראש). "למה היא עושה את זה?", שואל לזר, למה היא משחקת במשחק הזה, אם היא יודעת כמה הוא מזויף. היא עושה את זה, יקירי, כנראה כי היא רוצה להתפרנס. אחרים עושים כסף בדרכים אחרות, כדי שיוכלו להשתעשע עם פועלם היצירתי (כמוני, כמו נדב), אבל יש כאלה שאשכרה רוצים להתפרנס מהאמנות שלהם. ואלה, בדרך כלל, צריכים לשחק את המשחק.

אז נכון – עלמה זהר משחקת את המשחק. היא נתנה את הראיון הצהוב, היא שלפה את יענקל'ה רוטבליט מהעץ המשפחתי, האלבום של עלמה הוא באמת קצת בוסר, יכול להיות שהקהל שלה מורכב בעיקר ממאזיני קלקל"צ, ובכל זאת הייתי רוצה להאמין שבין אלו שאוהבים את "דברי" יש גם כאלה, כמו תימורה וכמוני, שזיהו בו עומק, יופי, משקל. כאלה שיחכו בציפיה לאלבום השני, שבוא יבוא ויפתור את החידה, אם עלמה זהר היא תופעה של אלבום אחד או שמא כאן כדי להישאר. אז נדע באמת לאן היא הולכת (ובפני מי היא מתכננת לתת את הדין...).

כבר הרבה זמן רציתי לכתוב על עלמה זהר. נחמד שסוף-סוף מצאתי תירוץ.