שגיא נאור

עוד מרוץ בפתח, ולפניו כרגיל ההכנה המפרכת, ובמהלכה כרגיל שפע אלבומים הנבדקים כפסקול אפשרי לריצה.

את השבוע האחרון העברתי במריצת "Resident" של פול אוקנפולד, לטעמי מהיצירות המשובחות ביותר של, ואולי שירת הברבור של, הטראנס המלודי של סוף שנות התשעים, שכבש בסערה את איביזה ושאר העולם והעביר לי הרבה לילות נפלאים בקלאבים ברחבי היקום.

"Resident: Two Years of Oakenfold at Cream", כפי ששמו מלמד עליו, הוא מתנת הפרידה של אוקי ממועדון ה"Cream" המיתולוגי, אחרי שהיה שם רזידנט בימי שבת במשך שנתיים בליין מסיבות ששמו נודע למרחקים. באלבום 28 רצועות, כולן משובחות (לפחות בכל הנוגע לז'אנר), ממוקססות ומחוברות ביד אומן, כולל הקלטה של הקהל המתלהב והמשתולל.

בשבילי הטראנס המלודי הזה (שהיום כלל לא היה זוכה לתואר "טראנס") בכלל ואוקי בפרט ישר מעוררים נוסטלגיה לזמנים אחרים, בהם כל מה שהיית צריך לעשות זה לרקוד כאילו אף אחד לא מסתכל עליך. אוקי, שרבים ראו בו ה-DJ מספר 1 בעולם, במועדון הליברפולי, שנחשב למצליח ביותר באנגליה ואולי בעולם, נשמע כמו סיפור הצלחה, ובאמת המסיבה שמתרחשת פה, באלבום הכפול הזה, היא מהמוצלחות שזכיתי לשמוע.

אני, אישית, אוהב את החלק הראשון. כל שיר כאן כמעט הוא פאקינג "Power Song" – מ-Mystery Land של Y.Traxx שפותח את האלבום בסגנון אוקי טיפוסי,  דרך Shine של Space Brothers, Someone של Ascension, Vavoom של Man With No Name, ועד ל-The Prophet של CJ Bolland שחותם את האלבום הזה. אה, וכמובן Dark and Long הכל-כך ארוך וכל-כך שחור של Underworld:

בקיצור, אוקי הרזידנט נותן לי בראש בשבועות האחרונים בדרך ל-10 ק"מ באולגה בשישי הקרוב.

את האלבום אי אפשר כמעט להשיג בחנויות, אבל הוא מסתובב ללא הפסקה ברשת, אז תשיגו לכם עותק. מומלץ בחום!