שגיא נאור

בפרסומים המוקדמים הבטיחו מארגני "פסטיבל שירי הילדים 2008" להחזיר עטרה ליושנה. משה קפטן, במאי המופע, דיבר על "אלטרנטיבה מוזיקלית איכותית לילדים... הפקה איכותית ולא צעקנית...", על תזמורת חיה וזמרים מבצעים שישירו חי ולא בפלייבק, על "אמנים שבאמת יכולים לעשות את זה ולא פוסטרים לילדים". (גילוי נאות: הח"מ מכיר את קפטן אישית)

בתור מי שנולד בארץ ושגילו כבר שלושים וקצת, קשה לי שלא לערוג לימי הפסטיבל הגדולים, במיוחד היום כשילדי בדיוק הגיע לגיל שאפשר להתחיל.  פעם הפסטיבל היה פסטיבל, חשבתי לעצמי כשפסטיבל 2008 נפתח עם מחרוזת שירים מהפסטיבל לדורותיו, עם "ברבאבא", "הסבון בכה מאוד", "עודני ילד", עם שלמה ארצי, גידי גוב, צביקה פיק ומי לא. פעם זה היה כבוד, חובה, עבור אמן להופיע בפסטיבל. פעם מהפסטיבל צמחו השירים הגדולים, של המבוגרים ושל הילדים. פעם.

היום תרבות הרייטינג והסלבס הרסה גם את חלקת האלוהים הקטנה הזו. ילדינו, החשופים גם כך לעולם המבוגרים רווי הפרסום ועתיר הגימיקים, גדלים לחפש פירוטכניקה, כוכבים גדולים, שואו, ולהתעלם מכך שהתכנים רדודים, מתורגמים מלועזית, מטופשים. בדיוק מהסיבה הזו, בגלל שקפטן דיבר על "מקום נאיבי שבו על הבמה יש זמר מבוגר וילד, מקום שבו המוזיקה מדברת ואחרי שהאורות כבים נשארים השירים", קניתי כרטיסים לפסטיבל השנה - לי, לאשתי ולילד – והגעתי אתמול להיכל התרבות. תרבות, כן.

מהרגע הראשון היה ברור ההבדל בין כל המופעים שרצו על הבמות בשנים האחרונות ו"הפסטיבל". על הבמה הלא גדולה עמדה תזמורת, האמנים לא לבשו תחפושות מתוחכמות, היו ריקודים אבל בלי הגזמות, היו תלבושות אבל בטעם, לא היתה פירוטכניקה (כמעט), לא היה פופוליזם זול, אפילו הבדיחות היו במידה (אם כי אפשר היה לוותר גם עליהן).

תמונה קבוצתית.

ומה כן היה?  היו השירים. היה זמר (או זמרת), מיקרופון, לחן ומילים. יתרה מזאת, המילים הוקרנו על מסכים גדולים, שהתמקדו כמעט רק בהן, כאילו מישהו רצה להגיד שזה מה שחשוב. והאמנים שעל הבמה – מארקדי דוכין, קרן פלס ומוקי המנוסים, דרך כוכבי "כוכב נולד" בעבר ובהווה, נינט טייב, בועז מעודה, מרינה, שי גבסו וישראל בר און, אפילו רינת גבאי – כולם שרו בכוונה גדולה, לא ניסו להתנחמד או להתיילד, השקיעו בשירים חדשים, וניכר היה שנהנו מכל רגע. גם אנחנו.

בלטו לטובה ארקדי דוכין, שכבר הוכיח שהוא יודע לכתוב שירי ילדים, בועז מעודה, שמסתבר שיודע גם לכתוב, מרינה בעיבוד חדש ושובב ל"כובע קסמים", וקרן פלס, שאני מודה ומתוודה שאני לא סובל בדרך-כלל את יצירתה, שכתבה שיר ילדים נפלא על עצמה ועל תסביך השם שהיא סוחבת איתה ("שם קצר").

עם זאת, גם שאר האמנים סיפקו שירים לא רעים בכלל, כאלה שהיו זוהרים ללא ספק במופע זה או אחר עמוס דוגמגישות ובדרנים. אף אחד, אולי זולת רינת גבאי, לא ניסה לרדת נמוך או לכתוב להיט (וגם רינת, כנראה, פשוט נתנה את מה שהיא יודעת...). לרגע אפילו חששתי שמדובר פה בשירים רציניים מדי, כבדים מדי, אבל בשיחה עם הילדים סביבנו שמחתי לגלות שהתבדיתי.

גידי ויהודית. ענקים.

אחר-כך הגיעה מחרוזת הילדים המזמרים, שכרגיל סחטה מכל ההורים חיוכים בלתי נשלטים. ואחריה גידי גוב ויהודית רביץ, שגם ניהלה את המופע מוזיקלית, הראו להיכל שלם מה זו תרבות ומה זה זמרים, כשנתנו לקהל אוסף של להיטים, רובם מ"הכבש הששה-עשר" (שמישהו לעזאזל ידאג כבר לקאמבק של "הכבש" בהרכב המקורי... זה מגיע לילדים שלנו!).

בסיום, כשכל האמנים עלו לשיר את "המנון הפסטיבל" (כן, ההוא עם "פסטי, פסטי, פסטי, פסטיבל...") אפשר היה לחוש את תחושת הסיפוק וההנאה, הן של הקהל והן של האמנים. מתברר שאפשר גם אחרת, שלא חייבים לרדת נמוך כדי למלא אולמות ולמכור כרטיסים, שהקהל הישראלי – כן, ההוא שרק "האח הגדול" מעניין אותו – רוצה לחזור לבייסיקס, לאמת הפשוטה, לזמר, שיר וקהל. ואני יותר משמח בשביל קפטן, רביץ ושאר הנוגעים בדבר, ש"פסטיבל 2008" הוא סיפור הצלחה גם מבחינה כלכלית וגם מבחינה תרבותית (אני מקווה שלא אתבדה לגבי העניין הכלכלי...).

נ.ב. אם תהיתם, הצבעתי לקרן פלס.

הקלפיות ביציאה מההיכל.

(פסטיבל שירי הילדים 2008, היכל התרבות, 23.12.2008)