שגיא נאור

תיכננתי לכתוב מחר פוסט המשך למה שכתבתי היום, שיסביר קצת את התחושות שלי אל מול המבצע הזה, אבל יובל מהגלוב הקדים אותי:

לא, בעקבות מבצע עופרת יצוקה לא יבוא שלום. לא, המבצע לא יגרום לכך שבעתיד לא יפלו בישראל טילים, רקטות ופצצות מרגמה...  אין לי גם ספק שאם (וכאשר) יכניסו כוחות קרקעיים לעזה נקבל כאן שידור חוזר מזעזע של מלחמת לבנון השניה. למעשה, השידור החוזר כבר החל: מתקפת פתע, הצלחה מדהימה, הנה ניצחנו אבל בעצם - לא.

 

מצד שני, אין לי שום סימפטיה כלפי אלו שיוצאים להפגין בסינמטק נגד המבצע. לא בגלל שאני חושב שהמבצע יפתור את כל הבעיות, לא בגלל שאני חושב שהוא הפתרון הכי מוצלח שיש לנו, לא בגגלל שאני סומך על ההנגה שלנו (אני לא), אלא בגלל שמי יושב במשך שמונה שנים בתל-אביב, כאשר שדרות חוטפת טילים כמעשה יומיומי ומוצא את הזמן והאנרגיה לצאת להפגנה... הוא בעיניי צבוע.

 

הייתי בעד ההתנתקות כי בעיניי ההתיישבות ברצועת עזה היתה מעשה לא מוסרי. מרגע שיצאנו משם יש לי הרבה פחות סבלנות כלפי ירי הטילים משם...

 

מי שחושב שיש כאן "זבנג וגמרנו" לא חי במזרח התיכון. מי שחושב שאם רק נבליג עוד קצת, הכל יהיה בסדר - גם הוא לא חי במזרח התיכון.

 

אני חושב שאם יש משהו שעליו מגיע לחמאס לשלם מחיר כבד זה השידור החוזר הזה שהוא ארגן לנו, זה הדיכוטומיה הזו שמכרסמת בנו.

אני חושב שאם יש משהו שהחמאס צריך להצטער עליו זה שהוא הצליח להפוך את (רוב) השמאלנים, חלקם מצביעי מר"צ אפילו (השם ירחם!), לפשיסטים מיליטנטיים שזועקים בכל מסדרון וסלון "כנסו בהם!".

אני חושב שהולך להיות הרבה הרבה יותר גרוע לפני שיהיה (אולי) קצת יותר טוב.

אני חושב שאין ברירה. ואני שונא שאין ברירה.

נ.ב.  אם לא יהיה מחר פוסט, יש מצב שקראו לי למילואים. אז בהזדמנות זו - שנה אזרחית טובה לכולנו!