שגיא נאור

"ואלס עם באשיר" טוב ליהודים בעת הזו, כי קשה שלא לחשוב על קווי הדמיון בין לבנון של אז (הראשונה) ועזה של היום – הקלות בה אנו מתחילים והתיאבון שמתגבר עם כל קילומטר שאנחנו נכנסים, הקלות בה נראים החיים בתל-אביב לעומת המציאות בעזה, המטוסים המפציצים, החיילים המתלהבים, הרגשת הכוח שיכולה בקלות להפוך ארבעים קילומטר לעשרים שנה של דשדוש בבוץ. אם יש לאולמרט, ברק ולבני זמן מיותר באיזה ערב, הייתי ממליץ על צפייה (חוזרת?) ב"ואלס" על כל צרה שלא תבוא.

"ואלס עם באשיר" מוקרן בעולם בעת הזו זה טוב ליהודים, כי ראוי שבעולם יידעו שלא כולנו נתניהו, גילרמן ואולמרט, לא כולנו משוכנעים בצדקת דרכנו, בכך שבצד השני יש רק רשעים וצוררים, שאנחנו יורים ובוכים, הולכים למלחמה בלית ברירה וחוזרים ממנה מצולקים ומתוסבכים, סוחבים אותה עשרים שנה אחר-כך, ולא מתביישים לבוא חשבון עם עצמנו כשצריך (צריך).

צילום: APF

"ואלס עם באשיר" זכה בגלובוס הזהב בזכות ולא בחסד, למרות ולא בגלל, וזה מגיע לארי פולמן, מגיע לכל מי שהיה מעורב בסרט הזה, מגיע לכולנו. פולמן איחל מעל הבמה בטקס ששמונת התינוקות שנולדו לצוות ההפקה במהלך העבודה על הסרט יראו את המלחמה רק במשחק מחשב, ללא כל קשר למציאות של החיים שלהם, אבל אני מניח שגם הוא, ממש כמוני, יודע שהילדים שלנו, כנראה, יילכו גם הם לצבא, אולי ייכנסו גם הם לעזה, וגם בשבילם טוב שיש את "ואלס עם באשיר".

"הוואלס הזה, הוואלס הזה, הוואלס הזה, הוואלס הזה
עם נשימת הברנדי והמוות הכל-כך ייחודית שלו
גורר את זנבו אל הגלים...

איי איי איי איי... קחו את הוואלס הזה, קחו את הוואלס הזה
קחו את הוואלס, הוא גוסס כבר שנים..."
                                                             (ליאונרד כהן)

ליאונרד כהן שר את "Take This Waltz" בהופעה חיה במונטריאול השנה.

נ.ב. מראות הגבורה של כתבינו הצבאיים, זקופים אל מול הטילים הנופלים, עם מעילי העור הטווסיים והפרצוף יודע הכל, כל-כך מזכירים לי את רון בן-ישי הצועד הרוקד לצלילי הכדורים שסביבו ב"ואלס", שלא פלא שאי אפשר שלא להמשיך ולהרהר בסרט הזה בעת הזו...