שגיא נאור

כשפנו אליי מ-NextPM לכתוב פוסט בשם "אדוני/גברתי ראש הממשלה הבא", שיציג רעיון או משאלת לב בנוגע למה שחשוב לי שיהיה או שיטופל בישראל של 2010, זה נשמע היה לי רעיון מצוין. לאו דווקא הפוסט הספציפי שלי, אלא זירת שיחה של בלוגרים בכל הנוגע למה שצריך לעשות פה, פחות קיטורים (בזה הרי בלוגרים מצטיינים) ויותר הצעות פרקטיות לשיפור, פחות התעסקות באני ובחיים שלי (גם בזה בלוגרים מצטיינים) ויותר התעסקות בחברה ובכלל.

אז, ראשית, התנצלות – לפוסט הזה קוראים "אדוני ראש הממשלה הבא", כי כולנו יודעים שביביהו עומד להיות ראש הממשלה הזה ושלצערי – באמת שלצערי – גם בארבע השנים הבאות לא תהיה לנו ראש ממשלה אשה. עם זאת, ודווקא בגלל זה, חשוב להבהיר לביבי כי אם הוא רוצה לזכות בקונצנזוס, לזכות באהדת הציבור שאינו נמנה על בוחריו (והח"מ בהחלט לא מתכוון להצביע לו בבחירות הקרובות, או בכל בחירות שהן במאה השנה הקרובות), יש דברים שעליו לעשות, לתקן, לשפר ויפה שעה אחת קודם.

ובכן, אדוני ראש הממשלה הבא (בקצרה אקרא לך פשוט ביבי) – לא אייעץ לך כאן בעניינים של שלום או בטחון, מדיניות חוץ או כלכלה. נראה לי שיש לך בעניין הזה אג'נדה מוצקה (שלא לומר יצוקה), והרי ממילא תעשה פחות או יותר מה שעשו קודמיך בתפקיד, או מה שיגיד לך הנשיא הנבחר האמריקאי. וממילא, עם כל הכבוד לבטחון וכלכלה, העתיד שלנו, של ילדי הקטן, תלוי הרבה יותר בעיניי במשהו אחר לגמרי, נושא שלא מקבל יותר מדי זמן מסך, נושא שאולי בכלל לא יטופל במערכת הבחירות הנוכחית – החינוך.

ילדיך, ביבי, כבר במערכת החינוך. הם, וילדיהם של חבריך ושל בני משפחתך המורחבת. אני בטוח שממש כמוני גם אתה יודע איך נראית מערכת החינוך הזו – המשמעת נעלמה, הכבוד למורה איננו, ובעצם איך תהיה משמעת ואיך יהיה כבוד כשלכולם, אפילו לילדים, ברור שמי שהולך היום להיות מורה הוא מישהו שפשוט לא מצא משהו יותר טוב לעשות. ואם כבר יש מישהו עם פוטנציאל, עם כוונות טובות, עם ראש על הכתפיים, שרוצה רחמנא ליצלן להיות מורה (אני מכיר, אישית, מישהו כזה... תתפלא!), סמוך על המשפחה והחברים שיתאמצו להסיט אותו מדרכו הנלוזה ולכוונו לדברים אחרים.

כי כולנו מאוד דואגים לילדים שלנו, אבל חושבים שגם אם מערכת החינוך על הקרשים אנחנו נסתדר. כולנו מתלוננים שהם לא לומדים כלום, אבל מפקירים את ילדינו בידי מורים שלא מתוגמלים כראוי ולא מתאמצים כראוי (ואל תשאל אותי לגבי מה קדם למה). ילדינו לומדים בכיתות עמוסות, ביום לימודים קצר מלהכיל, עם מורה שמשמש בעיקר בייביסיטר ולא מסוגל להתמודד עם אתגרים כמו חינוך לערכים או בעיות כמו משמעת.

ביקרתי לא מעט בסמינר הקיבוצים במסגרת לימודיי באוניברסיטה הפתוחה. אינני רוצה להכליל, אבל מצאתי שם בהתבוננות שטחית ולא מייצגת, ציבור בעייתי, עילג, חסר מוטיבציה. ואני לא היחיד שמתרשם כך. הסינון והקבלה להוראה הם ברמה נמוכה מאוד. כדי להיות מנהל משמרת במקדונלדס או מזכירה אצלי בחברה צריך להתאמץ יותר. ובכלל למה שתתאמץ?   הרי ממילא המשכורת מחפירה והיחס אליך, מצד החברה, מחפיר עוד יותר.

אני מתבונן במצעי המפלגות בנושא חינוך, כולל מפלגתך, ביבי, ומתרשם שיש המון סיסמאות ומעט מדי פרקטיקה. היעד של מפלגתך – "להחזיר את ילדי ישראל תוך 10 שנים לעשירייה הפותחת בעולם בדירוג המבחנים הבינלאומיים" – הוא יעד נחמד, אבל אם הדרך תהיה דרך של "קומבינות", של הכנה למבחנים ותו לא, לא נגיע לשום מקום. צריך לעשות רפורמה, צריך להזרים תקציבים, צריך להחזיר את החינוך לערכים למערכת, ולשקם את תדמית המורים.

צריך לעשות – עכשיו, בדחיפות, בנחישות. בדיוק כמו שאנחנו יודעים לפעול כשזה נוגע למבצעים בעזה או למשבר בקרנות הפנסיה. החינוך צריך להיות בראש מעיינינו, חשוב יותר מהבטחון או הכלכלה, מהשלום או הרווחה. אפילו בסקרים, האהובים עליך כל-כך, מציין הציבור את מצבה של מערכת החינוך כנושא החשוב ביותר בסדר העדיפות הלאומי.

אז מה עושים?   ראשית, ממנים שר חינוך ראוי, אחד שלא ירוץ מהר להכריז על עוד רפורמה, אחד שייגש למלאכה ברצינות ובנחישות, אחד שיחשוב עשר ואולי עשרים שנה קדימה, אחד עם שיעור קומה. הוא יכול להתחיל בקריאת הדו"ח של ה-OECD שמצא שהכיתות בישראל הן מהצפופות בעולם, שהשכר הריאלי של המורים הוא מהנמוכים בעולם, שתקציבי מערכת החינוך מקוצצים להחריד ושהפער בין ההשקעה הממוצעת לילד בין ישראל למדינות ה-OECD גדל בהתמדה. השורה התחתונה שהוא יגיע אליה, אם הוא רציני, היא שאנחנו הולכים ומתרחקים מהמדינות איתן אנחנו צריכים להתמודד. על משקל האיום הבטחוני, שכל-כך מדבר אליך, הייתי אומר שלכל אויבינו יש נשק חדיש וקטלני, ורק אנחנו מצטיידים באבנים ומקלות.

התוכנית ששר החינוך יתווה צריכה להיות ארוכת טווח, ולא תלויה בתוצאות הבחירות האלה או אלה שאחריהן. היא צריכה להבטיח את המשאבים הנחוצים, ללא תלות בזהות שר האוצר או שר החינוך. היא צריכה להיות פרקטית וריאלית – בשיטת ה-80-20. לזהות איפה הכשלים, לברר מה אפשר לתקן, ולגשת למלאכה. מיד.

וזה יעלה לנו. זה יעלה לנו הרבה כסף. אבל הגיע הזמן שמישהו יעשה לובי נכון גם לחינוך. כמו שראשי מערכת הבטחון והרמטכ"ל יודעים לעשות כותרות ולהדאיג את עם ישראל כדי לאשרר את התקציב המנופח שלהם, הגיע הזמן שמישהו יצביע על האיום הנוראי והקטלני שבהזנחת מערכת החינוך ויגרום לאישור (ואף להגדלת) התקציבים הראויים, כדי שנהיה מוכנים, כדי שנצא וידנו על העליונה.

עד 2010 יהיו לך תשעה חודשים, אדוני ראש הממשלה. הריון של ממש. אם ב-2010 לא תהיה תוכנית להצלת מערכת החינוך, אם ב-2010 נמשיך לדשדש בביצה ולחפש איך הגענו לאן שהגענו ולאן אנחנו הולכים מכאן, אזי נכשלת בתפקידך, אדוני ראש הממשלה. אתה, דווקא אתה, שרוצה להטביע את חותמך בהסטוריה, שרוצה לתקן את הרושם של הכהונה הקודמת שלך, עכשיו, דווקא עכשיו, כשרמת הסולידריות בעם היא מהגבוהות שידענו, יכול וחייב לעשות יותר.