שגיא נאור

המון זמן לא ראיתי "הבורגנים". לא יודע למה. קשה לי עם סדרות שמכריחות אותי לשבת שבוע אחר שבוע ולצפות בהן (כלומר, סדרות שיש קשר ישר וחזק בין הפרקים שלהן), ואם כבר לשבת שבוע אחר שבוע אז קשה לי עם סדרות שלא קורה בהן הרבה (כלומר, זה בסדר היה לגבי העונה הראשונה, למשל, של "24" או "הבית הלבן" הנהדרת), ואם כבר לא קורה הרבה אז שלפחות זה ייתן לי משהו, ערך מוסף.

היה ל"הבורגנים" חן מסוים, אירוניה ארסית ורעילה, ביקורת מתוקה וחדה כתער, שגרמה לי לחבב אותה לזמן מסוים. והיו, כמובן, גם הויברגר, נבון ואביבי, שהם שחקנים בחסד, ונדמה כי לא משנה היכן ישחקו תמיד יאירו את המסך וישדרגו את המסגרת שאליה הם גויסו (סליחה עם גב' מור, אבל היא די נמאסה עליי. קורה.).

אבל די. כמה רוע אפשר לבלוע?   כל אחד שקוע בעצמו, כל אחד שונא את עצמו, כל אחד מחפש את עצמו. די נמאס לי (בחיים האמיתיים, זאת אומרת) מכל תנועת ה"גורו להמונים", כאילו יש איזה אדם, או תנועה, או פילוסופיה, שיכול בבת אחת להפוך אותך למאושר, והכל כמה שיותר אינסטנט וכמה שיותר קיצוני.

יש לי הרושם שגם לאסף ציפור נמאס. מי שהיה מלגלג עלינו בריש-גלי ב"החמישייה הקאמרית" נהנה ללגלג עלינו בעדינות רבה יותר ובתחכום גדול יותר ב"הבורגנים", כאילו אומר: "הלאה המתוסבכים!". יש לכם הכל – בית, משפחה, עבודה – ואתם בכוח מחפשים משהו להתבאס ממנו; החיים שלכם יפים – חברים, הצלחות, אהבה – ואתם בכוח מנסים לברוח מהם.  "דווקא טוב לי, מעולה לי", אומר בני (שי אביבי) לאחיו הצעיר, כשזה בא לברר למה הוא (לא) מדוכא בעקבות גירושיו.

יוצרי "הבורגנים" מיקמו בפרק הזה את השיר המלווה את הסדרה בזמן האחרון (ועקב כך מלווה גם את חיינו, עד מיאוס. אגב, שמועות אומרות שקודמו בתפקיד, "דרכנו", משמש היום בחקירות שב"כ במקום טלטולים...), "אלוהים נתן לך במתנה",  בניסיון – נואש, אולי – לחדד את המסר ולהבהירו אפילו למתקשים-ממש:

אלוהים נתן לך במתנה
דבר גדול, דבר נפלא
אלוהים נתן לך במתנה
את החיים על פני האדמה
נתן לך את הלילה והיום
אהבה תקווה וחלום
קיץ, חורף, סתיו, אביב
נשמה טובה להביט סביב.

רענן שקד חד האבחנה כתב בשבוע שעבר שלא נוח לנו עם המציאות של "הבורגנים", כי ציפור הופך לאט לגרסה בת-דורי של חנוך לוין. הוא מוציא את כל הכביסה המלוכלכת החוצה, מראה לנו את הקישקע המטונפים של החברה שלנו, מלגלג עלינו בטון שדי מהר עולה על העצבים. מה שיותר מעניין זה שאותה שכבה שאמורה הכי להתעצבן מ"הבורגנים", אותם יאפים-מחפשי-משמעות-קוראי-ספרי-הפילוסופיה-בגרוש-פוקדי-האשראמים, מצביעים בשלט בהמוניהם לאותו אחד שמכה בהם ומייסר אותם (בניגוד לחנוך לוין, שגם אם זכה להערכה מקצועית רבה, הוקא על-ידי די ציבורים רבים). זה מזכיר את עוזי כהן, הנהנה מבן-דמותו הקופיפי ב"ארץ נהדרת", או את תושבי השכונות המחבקים בחום את ביביהו, המכה בהם השכם וערב בלי למחות את החיוך השחצני מפרצופו.

אני מסתכל עליהם, רואה "אותנו", ולא ממש מפתח רצון לראות עוד. הדמויות של "הבורגנים", כך גיליתי אתמול, הפסיקו לעניין אותי. אני אפילו די מרחם עליהם – תקועים עם השטויות של גיל 24 בגיל 40 פלוס, מבזבזים את זמנם על פטפוטים ופלפולים, לא מתקדמים ולא מתפתחים. חלאס. אם אלה היו חברים שלי, הייתי נותן כאפה הגונה לכל אחד מהם שיתעורר.

השיר לעיל, המלווה את הסדרה, יחד עם הקטע הקצר והמשעשע-עד-כאב של אדם ברוך, המרביץ תורה בבני/שי, אומר דרשני: "הבורגנים" קוראים לכם, שמסתכלים עליהם ורואים את עצמכם, להתעורר, להתעצבן, לכבות את המסך או לבעוט בטלוויזיה. ואם אינכם רואים את עצמכם במסך הקטן, אז לפהק, לרחם, להעביר ערוץ או לקרוא איזה ספר.  כי אי אפשר להמשיך ככה - בורגנים, נמאסתם!

בסיום הפרק המהמתי לעצמי שיר אחר על אלוהים, "God" של ג'ון לנון. אולי ניתן להשתמש בו בפרק שיסגור כבר לכל הרוחות את הגולל על חוברת הבורגנים האומללים. אסף ציפור, לטיפולך:

אלוהים הוא רעיון על-פיו

אני מודדים את כאבינו.

אני אומר זאת שוב:

אלוהים הוא רעיון על-פיו

אנו מודדים את כאבינו.

אני לא מאמין בקסם.

אני לא מאמין באי-צ'ינג.

אני לא מאמין בתנ"ך.

אני לא מאמין בטארוט.

אני לא מאמין בהיטלר.

אני לא מאמין בישו.

אני לא מאמין בקנדי.

אני לא מאמין בבודה.

אני לא מאמין במנטרה.

אני לא מאמין בגיטה.

אני לא מאמין ביוגה.

אני לא מאמין במלכים.

אני לא מאמין באלביס.

אני לא מאמין בצימרמן.

אני לא מאמין בביטלס.

אני מאמין רק בעצמי.

ביוקו ובי.

וזו המציאות.

החלום נגמר.

מה אני יכול להגיד?

החלום נגמר.

אתמול

הייתי טווה החלומות

אבל עכשיו אני נולד מחדש.

הייתי סוס-הים

אבל עכשיו אני ג'ון.

ולכן, חברים יקרים,

פשוט תצטרכו להמשיך הלאה.

החלום נגמר.