השנה היא 1983. האירוע "גביע אמריקה", תחרות השיט היוקרתית ביותר בעולם, אירוע הספורט הבינלאומי הוותיק ביותר (מקדים את המשחקים האולימפיים ב-45 שנה). בגמר התחרות מתמודדת "ליברטי" ממועדון היאכטות של ניו-יורק, שהחזיק בשיא הזכיות הארוך ביותר בתולדות היסטוריית הספורט (131 שנים של זכיות רצופות בגביע אמריקה), ו"אוסטרליה 2".
"גביע אמריקה" מורכב משבעה שיוטים. בתום שלושה שיוטים התוצאה היתה 3:0 לטובת "ליברטי", ונראה היה שהגביע בדרך לניו-יורק בפעם המי-יודע-כמה. כאילו כדי לסבך את העניינים, בתחילת השיוט הרביעי חצתה "אוסטרליה 2" את הקו לפני הזמן ונענשה בעיכוב של 45 שניות בזינוק.
"גביע אמריקה", כרוב תחרויות השיט, מורכב בעיקר מהתמודדות של צוות היאכטה עם הרוח. צוות הסירה צריך לפעול בהתאם לרוח ובהתאם לכיוון מצוף הסיום, ומכיוון שהרוח משנה את כיוונה פעמים רבות במהלך התחרות מדובר בקרב איתנים כנגד איתני הטבע וכנגד צוות הסירה השניה.
במצב הבלתי-אפשרי שבו היה ג'ון ברטרנד, הסקיפר של "אוסטרליה 2", הוא החליט להמר כנגד כל הסיכויים – במקום לבצע את המהלכים המתבקשים מהרוח והמסלול, הוא החליט להסתפק בכלל פשוט יותר: לעשות בדיוק מה שעושה הסירה שלפניו, רק הפוך. ההגיון לכאורה ברור – אם יעשה את הדבר ההגיוני, מה שיעשה גם הסקיפר של ה"ליברטי", הסיכוי שלו לסגור את הפער בן 45 השניות הוא אפסי. לעומת זאת, אם הסקיפר של "ליברטי" יטעה, אם הרוח תשנה את כיוונה, אם יקרה משהו בלתי צפוי, ה"אוסטרליה 2" תוכל לנצל את זה לטובתה.
בסופו של דבר, רצה נפטון וברטרנד ו"אוסטרליה 2" ניצחו את השיוט הרביעי, ואחריו ניצחו את שלושת השיוטים הבאים. ב-26 בספטמבר 1983, כנגד כל הסיכויים, גביע אמריקה הלך למועדון היאכטות המלכותי של פרת', במה שנחשב בעיני רבים כגדול אירועי הספורט של כל הזמנים.
סיום השיוט השביעי, גביע אמריקה, 1983.
את סיפור "אוסטרליה 2" ו"גביע אמריקה" שמעתי בשבוע שעבר ביום עיון בטכניון. המרצה, פרופ' אורי וייסר, הביא את הסיפור הזה בפתח הרצאתו כדי לשכנע את הנוכחים שלפעמים רק על-ידי חשיבה אחרת, מנוגדת ל"נורמה", אפשר להגיע לתוצאות, לשבור את הסטטוס-קוו.
הוא דיבר ספציפית על הנושא שנידון בכנס, אני חשבתי על העניין בהקשר רחב הרבה יותר. בכל מה שקשור לפיתוח טכנולוגיה, שלא לדבר על מוצרים, חברות ישראליות נמצאות במקום של "אוסטרליה 2". הן נאלצות להתמודד עם המרחק הגיאוגרפי, מחסומי השפה, הבדלים תרבותיים, היתרון לגודל של המתחרים, היעדר מימון ועוד ועוד. הדרך היחידה של חברות ישראליות להתמודד עם ה"ליברטי" של עולם ההי-טק היא כמו שג'ון ברטרנד עשה – על-ידי חשיבה "אחרת", "הימור" על כיוונים אחרים, בתקווה שזו תוכיח את עצמה ותאפשר להן את היתרון בתחרות, את הנצחון בקרב הנוכחי, אולי אפילו ניצחון בתחרות כולה (לפחות לשנה זו).
מבט בחברות סטארט-אפ ישראליות שעשו את זה מגלה שכך בדיוק הן הגיעו לאן שהגיעו – לא על-ידי אסטרגיית "אני גם", לא על-ידי שיווק חכם או דמואים מרגשים, אלא על-ידי "המצאת הגלגל מחדש", חדשנות שמערערת לגמרי את הבסיס שעליו יושב השוק, טכנולוגיה "פורעת סדר" (disruptive). חברות גדולות, מבוססות, אמריקאיות או אירופאיות, יכולות "לשבת על הגדר" ולאמץ בשמחה את הטכנולוגיות המצליחות שמוכיחות את עצמן, אם על-ידי רכישה ואם על-ידי חיקוי, אבל אנחנו נאלצים "לנסות יותר", כמאמר חברת השכרת הרכב שמספקת לי את רכב הליסינג, כי מספר 2 חייב תמיד לעבוד קשה יותר.
זה נשמע קשה, וזו המציאות של רוב חברות ההי-טק הישראליות, אבל האמביציה והמוטיבציה, שהעניין הזה מחדיר בך, פועלות פעמים רבות כדי להוציא מתוך תעשיית ההי-טק הישראלי טכנולוגיות חדשניות ומוצרים מהפכניים שכובשים את העולם בסופו של דבר.
מועדון היאכטות המלכותי של פרת' אירח את "גביע אמריקה" הבא, בשנת 1987. בתחרות הובסה הנבחרת האוסטרלית על-ידי האמריקאים 4:0. מאז האוסטרלים לא ניצחו בגביע אמריקה. את העובדה הזו לא סיפר פרופ' וייסר. חשבתי שמעניין להביא אותה כאן בשביל הפרופורציה.
כי הקרב של מספר 2 מול מספר 1, של דוד מול גולית, של הגמדים מול גוליבר, הוא לא קרב יחיד, הוא מלחמת התשה ארוכה ומייגעת. מי שנרדם בשמירה, חוטף. מי שמפסיק לחדש, מובס. כדי לשרוד, תעשיית ההי-טק הישראלית חייבת להמשיך ולהמציא את עצמה מחדש, להמציא מתוכה עוד ועוד פטנטים, טכנולוגיות ומוצרים. זה הכוח שלנו, וזה מה שאנחנו צריכים לעשות כדי לשרוד, כדי להצליח.
במיוחד בתקופה הזו, כשרבים ממהרים להספיד, שלא לומר לרקוד על הקבר, של התעשייה המדהימה הזו, שאחראית במידה רבה על השגשוג והפריחה של המדינה בשנים האחרונות, כדאי להזכיר לכולם את מה שקרה בגביע אמריקה לפני 1983, באותה השנה ומה שקרה ארבע שנים מאוחר יותר. ולזכור את מה שאמר מזמן טל ברודי, אחרי שזכה במשחק חשוב בגביע אחר: "אנחנו במפה ואנחנו נשארים במפה, לא רק בספורט, בהכל".
גביע אמריקה