שגיא נאור

בשבת היינו בבר-מצווה של יונתן. המון זמן לא הייתי בבית-כנסת.

ניסיתי להיזכר בבר-המצווה שלי, ולא ממש יכולתי. דווקא את ניגונן של התפילות לפני ואחרי ההפטרה אני עוד זוכר.

להחזיק את יובלי על הברכיים ולראות בן של חבר עולה לתורה מאוד ריגש אותי. המחשבה על כך שבעוד תשע שנים זה יהיה הוא, שקורא לפני הקהל, ואני, שאומר "ברוך שפטרני", מילאה אותי התרגשות.

עם זאת, קשה היה לי להתעלם מכך שבית-כנסת לא מהווה בשבילי מקום רוחני. בעיניי מדובר בבית תפילה לאלוהים שאינני מאמין בו, מקום שבו מתבצעים טקסים שקשה לי מאוד להזדהות איתם.

כשקהל המתפללים התגודד מסביב לבמה, מבקש שיזכירו ב"מי שברך" אשה, אם או ילד, עלה במוחי שירו של דידו שקראתי לא מזמן.

מאין יבוא עזרי?   אינני יודע.

עין כרם, ספטמבר 2008.

בְּבֵית תְּפִלָּ ה שֶׁל אֱלֹהִים אֲחֵרִים

שֶׁ אֵינֶנִּי מַאֲמִין בָּהֵם

כְּפִי שֶׁ אֵינֶנִּי מַאֲמִין בְּשֶׁלִּ י

אֲנִי חוֹשֵב מֵאַיִן יָבוֹא עֶזְרִי

מוּל כָּל הָאֱלֹהִים הָאֵלֶּה,

שֶׁלִּ י וְהָזָרִים

אֲנִי נוֹדֵד לְהַשְׁקִ יף עַ ל הַ נּוֹף,

עֲמָקִים יְבֵשִׁים מֻכֵּי שֶׁמֶשׁ וְאֵד

עִם כְּתָמִים שֶׁל שְׂרֵפוֹת,

מִמִּנְזָר קָטָן בֶּ הָרִים

קְיוֹסְק וְדוּכָנִים בְּרַחֲבַת הַכְּנִיסָה

וְגֶפֶן עוֹטֶפֶת מִרְפֶּסֶת רְחָבָה

                                    מול כל האלוהים האלה, שלי והזרים / דידו (ש. דידובסקי)