שגיא נאור

פינה חמה שמורה לי לנמרוד לב עוד מאלבומו הראשון, אין חלום אחר, שם הלחין את "7 שורות על פלא הירקון", אחד הטקסטים האהובים עליי מאת רוני סומק [תודו שדי הרבה זמן לא כתבתי עליו...].

את האלבום עצמו פחות אהבתי, מודה. אבל במפגשים הבודדים שהיו לי עם לב (לא אישית, לצערי) – בראיונות, בהופעות, בכתבות – התרשמתי מאוד לחיוב מנמרוד לב האדם, ודי הפריע לי שלא הצלחתי להתחבר מעולם לחומר שלו.

מאז לא מצאתי שירים של לב שאהבתי (למעט הטראק "מהפכה" שהקליט תחת השם RBS), ולמען האמת אפילו התחלתי לפקפק בחיבתי לאיש, אבל ביום שלישי התארח נמרוד בפאנל בנושא מוזיקה ואינטרנט במרכז למשפט וטכנולוגיה של הפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה [ותודה ל-Why Meiry  על ההפנייה] ונשא בפני סטודנטים וחברי הפאנל (ביניהם יוריק בן-דוד, מנכ"ל אקו"ם, ועו"ד אייל פרייס, נציג הפדרציה לתקליטים וקלטות) נאום שהכין מראש.

"אישית, לא הייתי מוכן מעולם, ואני גם לא מוכן היום, לתפוס את הקהל שלי כפושע ולהפוך את הציבור שבשבילו אני יוצר מוסיקה לציבור עברייני, רק בגלל שתעשיית המוסיקה במשבר. מה שאני אומר הוא שאין להאשים את הקהל בשום אופן במשבר הזה", אומר לב בפתח דבריו. "תעשיית המוסיקה התחילה להתייחס אל הצרכן שלה כאל צרכן של סקס ולא של אהבה, אהבת המוסיקה; כמו שכולם עושים: ריקנות חסרת ערכים ומשמעות", הוא ממשיך, "חברות התקליטים... מייצרים מותגים על פי אותן תבניות שמועתקות... התעשייה כאן... זה בדיוק מה שהיא משדרת לקהל שלה כשהיא מייצרת לו מוצרים פלסטים, רדודים ומשעממים – אולי אופנתיים, אבל בטח לא בני קיימא – ויוצרת פיקציה שמכתיבה לקהל שלה: זה מה שאתם אוהבים ולכן את זה אנחנו נותנים לכם...  עוד ועוד עושים כאן כוכבים נולדים, כך שבמקום לטפח את אהבת המוסיקה והאמנים... ממשיכים לייצר... חומרים לסיפוק מיידי ורגעי...  והקהל בתגובה מספק את עצמו רגעית בלהוריד מהאינטרנט ולצרוב. למה שיקנה את זה?  הוא לא באמת אוהב את זה".

אבל לב לא רק בא בטענות, אלא גם מגדיר מטרות: "המאבק האמיתי – מאבק לחינוך ולהקניית ערכים, ולא רק התבססות על תרבות רייטינג, שזה התירוץ של גלגל"צ ושל יתר הגורמים המעורבים בתעשייה – זה מה שהציבור אוהב... כשהיינו ילדים היינו מקליטים שירים ותקליטים על קסטות, אבל אחר כך גם היינו הולכים וקונים את האלבום. רצינו קשר אישי עם האמנים לאורך זמן...  היה בזה ערך מוסף, היתה בזה משמעות בשבילנו... היתה בנו נאמנות ואהבה, היתה לכל זה חשיבות. ואקו"ם, שנועדה במקור להיות ארגון שמחזק את האמנים, במקום לרדוף ולתבוע אזרחים, היתה צריכה לפתח מאבק נגד השיטה הזו של הצנזורה והשטחיות... וזהו גם אינטרס של הפרדציה לתקליטים וקלטות לנהל ולתמוך במאבק נגד הרדיו שמכתיב את הרדידות שאיש לא באמת מעוניין לקנות. במקום להשקיע כך-כך הרבה כסף ומשארבים באיתור ה"פושעים" כביכול...  אז את הקהל הופכים לאויב וכורתים את הענף שעליהם הם יושבים".

"אני לא מבין את הפליאה של חברות התקליטים", מנסח לב את אחד המשפטים החכמים והמתריסים ביותר ששמעתי אי פעם מאמן בארצנו הקטנטונת, "אם אתם עושקים וזה מה שאתם מקרינים החוצה ולזה אתם מחנכים, לקומבינה ולחוסר ההגינות – אז זה מה שאתם מקבלים חזרה. יש אמרה באנגלית: what goes around comes around. למה להיטפל לקהל?  הרי חינכתם אותו שזה הכי cool בעולם להיות בקומבינה. אז יש להם קומבינה באינטרנט ובחינם".

"מי שאוהב אמנות", אומר לב, "לא תולה אצלו בסלון מונה ליזה מזויפת, זאת לא קומבינה מוצלחת. אבל כאן אין ערך למוסיקה, אין אהבה לאמנים...  יש זילות של מוצר נחות וחסר ערך שמשתנה בקצב רצחני...  אנחנו בפירוש לא מדינה עשירה, רבותיי. לרוב האוכלוסיה אין כסף, ומה אפשר לעשות...  מחר הוא ימחק את הלהיט הרגעי מההארד-דיסק ויוריד להיט חדש. כי אין כאן אהבה, רק אופנה. אין כבר אומנות, רק מותגים... אתם יצרתם את זה, עכשיו תפתרו את זה. ובזמן שאתם מנסים לפתור את זה תעשו הכל בעדינות, בכדי שלא תגלו שבסוף התהליך אין לכם קהל".

"אתם יודעים", מסכם לב, "לא סתם קוראים לזה 'קניין רוחני'. כי כשמוציאים את הרוחניות מהעניין, לא נותר בו דבר. אמנם קניין, אבל כזה שאי אפשר להחזין ביד, ואי אפשר לשמור עליו באופן אחר מאשר באהבה, ועם חינוך לערכים ולמשמעות".

לא יודע מה עושה לכם הטקסט הזה (אני ממליץ לא להסתפק בתקציר שלי, אלא לקרוא את הטקסט במלואו). אני קראתי אותו כמה וכמה פעמים רק להאמין שאמן בסדר הגודל של נמרוד, לא שלמה ארצי אבל גם לא no body, מתבטא כך – בחוכמה, בקור רוח, ברגש. ניכר בלב שהוא אוהב את הקהל שלו, אוהב את האמנות שלו, ושונא את כל אלו שמכניסים את ידיהם המטונפות ומלכלכים את האמנות ואת הקהל בכתמי השומן והממון שלהם.

אין מה להוסיף לדברים שלו, פרט להצטרף ל"כל הכבוד" חוצה השכבות, הפורומים והדעות שלב קיבל השבוע בתגובה. אם הייתי שם, הייתי עומד על הרגליים ומוחא לו כפיים, לאיש אמיץ ואינטיליגנטי שכזה (אני מקווה שכך גם היה). הנאום הזה שלו תוקע עוד מסמר בארון הקבורה של הממסד הישן, השמן והרדום הקרוי "תעשיית המוסיקה". הלאה הקומבינה - יחי הפרולטריון!