שגיא נאור

אלף.

אלף ימים.

אלף ימים בשבי.

כמה פעמים שאני לא אגיד את זה, זה פשוט לא נתפס.

"זה קשה עד מאוד, זה קשה באמת
לאבד את הילד בתוך עולם חי ומת..."

כשהייתי בתיכון, הייתי נוסע באוטובוס לתל-אביב. האוטובוס היה חולף ליד תיכון ויצ"ו צרפת, שם התנוססה כתובת ענקית שאמרה "רון ארד נמצא בשבי כבר ... ימים". הכתובת התעדכנה מדי יום, וכל פעם שהייתי עובר לידה הבנתי, למרות גילי הצעיר, שכל יום שעובר מפחית משמעותית את הסיכוי שרון יחזור.

אני כבר לא צעיר כמו אז. אני יודע שהעסק מסובך. שצריך להחזיר מחבלים עם דם על הידיים, כאלה שלא יהססו לחזור לדרכם הנפשעת מיד עם שחרורם. אבל כשאני מביט בפנים של ההורים של גלעד, אני לא יכול שלא לחשוב שהמחיר, כל מחיר, שווה את זה.

"היית נותנת הכל שוב לשכב דואגת
לחכות לו שיחזור
לקום אחרי שהוא חוזר
לכבות לו את האור..."

1000 ימים בשבי זה מספיק.
זה יותר מדי.
זה בלתי נתפס.