שגיא נאור

לא מפתיע שאביתר בנאי ואני הולכים דרך ארוכה ביחד. אחרי הכל אנחנו (כמעט) בני אותו הגיל, (כמעט) באותו המצב המשפחתי, והנושאים שבהם עוסק אביתר הם (כמעט) אותם הנושאים שגם אני מתעסק בהם.

מצד שני, אביתר בנאי היה תמיד דמות קצת חריגה, עוד יותר אחרי שחזר מהמזרח, בטח מאז שחזר בתשובה, התמלא באמונה והחל להתלבש ולהיראות בהתאם.

לא מפתיע החומר החדש של אביתר בנאי. ניתן בקלות לזהות את השירים שלו, עם המילים המהורהרות והמורכבות, עם ההתעסקות במשפחה ובשאלות פילוסופיות, עם הקול המופלא שלו, עם הלחנים הנהדרים.

מצד שני, אף אחד מהאלבומים של אביתר לא נשמע כמו האלבומים הקודמים שלו – לא "שיר טיול", לא "עומד על נייר", ונדמה שגם "לילה כיום יאיר" יהיה כזה.

וכך אני מתיישב לי בצוותא מול אביתר בנאי והלהקה שלו, יודע פחות או יותר מה אקבל, ולא יודע בכלל איך זה יישמע. שתים-עשרה שנים אחרי שישבתי כאן בבכורה של האלבום הראשון של אביתר, אני מוקף בהמון אוהב, קהל מגוון ויפה, שכולם מתרגשים ממש כמוני. גם אביתר מתרגש.

הוא עולה על הבמה עם גיטרה, רמז שיעיד על הבאות. לצערו ולצערנו הגיטרה לא מחוברת כהלכה. אביתר, כאביתר, נבוך, משתעשע בניסיון להרוויח זמן, פונה לאורנה שבקהל לעזרה (אורנה, יש לך משהו מצחיק להגיד?). בסופו של דבר הגיטרה מתחברת, ואביתר פורט עליה את "אב הרחמן", שמסמל במידה רבה את כל מה שיפה ומיוחד באביתר, אז ועכשיו, לפני ואחרי החזרה בתשובה:

"זה כמו לקפוץ מצוק ולהתחיל לעוף

מכוח האמונה

לקחת נשימה גדולה

לרוץ וליפול

אל זרועותיו המושטות של אב הרחמן".

ביני לבין עצמי אני חושב שאביתר לא השתנה בכלל. חוץ מהתחפושת של הדוס, כמובן. העיניים עדיין מחייכות, הגוף עדיין מבויש, הקול עדיין רך ומרגש, אלוהי כמעט. הוא מתיישב על הפסנתר, בדיוק כמו אז, בדיוק כמו תמיד, ומגיש את "משיב הרוח", השיר הנפלא שהלחין למילותיו של מירון איזקסון מתוך "סימנים". כמו תמיד, גם במקרה הזה, אביתר עושה במילים כבשלו, וכשהוא שר על "אדמת ירושלים" שמחכה וש"אפשר לראות ימים אחרים", קשה שלא להתרגש.

אבל לא להתבלבל - אביתר בנאי הגיע להופעה הזו עם הרכב רוק, רוק של ממש, ובניגוד לכל הציפיות בא לתת בראש. זה נשמע מוזר, אבל מוזר כמה שזה נשמע טוב. לרוב השירים הוא תפר עיבודים מרתקים, עם חשמליות רוטטות ותופים רועשים, והוא פותח ב"יש לנו את כל הזמן", נותן לאמיר צורף הזדמנות להרטיט לבבות עם סולו חשמלית נהדר.

מכאן לשיר טיול, "שיר על הזיות ועל חיפוש". כמה זמן לא שמעתי את "שיר טיול" בהופעה, ואיך השיר הזה נשמע שונה לגמרי עם עיבוד רוקי, אחר מהאלבום הנפלא שנקרא על שמו, וחומות הרעש כאילו מצליחות לשמר את היופי שלו בתוכן.

נדמה שאביתר כבר חתום על לא מעט המנונים, והוא יודע את זה. הקהל לא יוותר לו על "יש לי סיכוי", "מנגינה יקרה" או "כלום לא עצוב". גם לא על "אבות ובנים", בטח אחרי "בופור". השירים האלה נהדרים, אין ספק, אם כי השירה בציבור תמיד עושה לי רע. לשמחתי, הוא לא מוותר גם על השירים הנהדרים של "עומד על נייר", על "טיפה של אור" שהפך להמנון הפרטי שלי, על "את שקט" ארוך-ארוך, פסיכדלי משהו.

ואז הוא חוזר לאלבום החדש ש"ייצא לקראת פסח". השירים נשמעים מצוין, רוק חם ומרגש, כל-כך אביתר בנאי, וכל-כך לא דומה לשום דבר שהוא עשה קודם. נכון, "אותיות פורחות באוויר" שכבר יצא כסינגל לרדיו וודאי לא הפתיע אתכם. שאר האלבום יעשה את זה, אני מבטיח. וחוץ מזה, הסינגלים שאביתר שולח לרדיו הם בדרך-כלל השירים הקליטים והפשוטים יותר לעיכול באלבום. וכאילו כדי לשכנע אותי בזה הוא נותן את "פקק תנועה" ו"תחרות כלבים", שירים טובים, אבל לבטח רחוקים מהשיאים של האלבום מהם הם יצאו.

"לילה כיום יאיר", שיר הנושא של האלבום החדש הוא שיר נהדר, אולי השיר הכי אהוד בנאי שאביתר כתב מעולם (עם אודי אניס על תקן דוד אהוד). אותו אניס גם מנגן נהדר את התפקיד של אהוד ב"מתנות" האהוב, עם עוד ביצוע נפלא. וכשאביתר זועק "הגוף יש לו סוף, הנשמה אין לה סוף" עוברת בגופי צמרמורת.

בלהט ההופעה, עם העיבודים החדשים והמעניינים, אפילו שירים שאני פחות אוהב, כמו "כה ציפיתי ליום והגיע" או "חתונה לבנה" יוצאים טוב. שלא לדבר על "כלום לא עצוב" בגרסה משעשעת מתמיד, "שיר בשביל הסבבה". וכמובן, "כשזה עמוק", המרענן הרשמי, עם הקהל בתפקיד קול ב' א-לה אביתר בנאי. לולא קורין הייתה תקועה בתוך הבית של "האח הגדול", אני בטוח שהיא הייתה מתרגשת.

הקהל זורק בקשות לאוויר, כשאביתר עולה להדרן האחרון. "תיאטרון רוסי", כמובן, כאילו שיש סיכוי שאביתר ישיר אותו. "השתגעתם?", הוא עונה במבוכה, "שיר אחרון?  להרוג את האנשים?!". השיר שנבחר, "אבא", הוא כמובן השיר שאביתר החליט לשיר מלכתחילה. השיר שפותח את האלבום החדש. "אבא", הוא שר שם, "אני רוצה להיות בטוח בכל לבי שלמסע הזה יהיה סוף טוב". אני לא בטוח לגבי המסע, אבל ההופעה הזו נגמרת עם סוף נפלא.

אביתר בנאי לא עוזב אותי. הוא לא עוזב אותי ביום-יום, הוא בטח לא עוזב אותי אחרי ההופעה. אני ממשיך לחשוב על ההופעה, לשמוע את השירים בראש, גם שבוע אחרי. נזכר בהם בניחום אבלים, בסרט שאני רואה, כשאני משחק עם הילד. בגלל זה אני הולך עם אביתר בנאי כל-כך הרבה זמן.

מצד שני, איך הוא לא שר את "הרמח"ל"?

(אביתר בנאי, לילה כיום יאיר, צוותא, 25.3.09)