שגיא נאור

"יש קהל לשירה עברית בימינו?", שאלנו את עצמנו, אשתי ואני, כשנכנסנו ל"צוותא", מורידים את הגיל הממוצע בכשלושים שנה. "יש קהל לשירה עברית בימינו?", שאלו את עצמן ואותנו שירי ארצי ונאווה סמל, על הבמה, בזמן שהנחו את הערב הזה. ובכן, ענתה נאווה סמל בשיר מלפני כאלפיים שנה, כן ולא. השירה תמיד היתה לא פופולרית, המשוררים היו תמיד קוטרים. ובכל-זאת, השירה תמיד היתה ותמיד תהיה קסם, שמי שמגלה אותה נשבה בקסמיה ובכלל לא מעניינות אותו זוטות כסטטיסטיקות, רייטינג או משחקי כדורגל.

אינני יודע אם אורי לשמן, הרוח החיה מאחורי "השירים של חיי", סדרת המופעים הזו, היה מודע למשחק הכדורגל איתו התמודד אתמול כשקבע את לוח הזמנים להופעות. ייתכן שכן, והוא פשוט הניח שקהל צופי הכדורגל הוא לא קהל חובבי השירה. סביר להניח שלא, וממש כמוני הוא גילה זאת בהפתעה בשבוע האחרון. כך או כך, כשאורי הזמין אותי (הנה נפטרתי מהגילוי הנאות...) למופע הפתיחה של הסדרה, שבה משוררים, סופרים ואנשי רוח מספרים על השירים ששינו את חייהם, לא היה לי ספק שזהו ערב שחובה לבקר בו.

על לשמן ופועלו כתבתי כבר בעקבות "במה להמתיק ימים אם לא בשירים", סדרת המופעים הקודמת שיזם, ובה התארחו משוררים לערב של הוקראו והושרו שירים ממיטב היצירה של המשוררים העבריים. בסדרה החדשה לשמן ביקש להרחיב את קשת האורחים, וכך אתמול אפשר היה ללמוד משירי ונאווה - יוצרות, קרובות-משפחה וחובבות שירה מושבעות – על השירים שהן אוהבות, כשאלו הוקראו על-ידן, כמו גם על-ידי דרור קרן הכל-כך מוכשר, והושרו על-ידי הרכב נפלא של זמרות (אולה שור-סלקטר, מאי ישראלי, עינת ארונשטיין), וכל-זאת עם הרכב נפלא בראשותו של לשמן עצמו, שהנפיק עיבודים מרגשים לקלאסיקות ("ציפור שניה" ו"הנה פתחתי חלון" לנתן זך, "על הדרך עץ עומד" לאיציק מאנגער, "לונדון" לחנוך לוין),  כמו גם ליצירות חדשות שהלחין לשמן.