שגיא נאור

פורסם בפורום מוסיקה ישראלית של ynet.

אולי בכלל אני חלום של מישהו אחר...?

הנה אני נגמר עכשיו

 הנה אני מקיץ

האלבום של נדב אזולאי, "בצד של הרעים", נפתח ב"חלום", 2 דקות ו-34 שניות של שלווה קסומה, שמזכירה מאוד את אביתר בנאי או אסף אמדורסקי המוקדמים (תיכף אני מגיע לזה), אבל בניגוד לאלה אצל אזולאי החלום נגמר כאן ועכשיו, וממנו מקיץ אחד האלבומים הכי רוק'נ'רוליים שיצא לי לשמוע בזמן האחרון, אלבום שלא מפחד לתת בראש – עם דיסטורשן, עם מלים חדות, עם נוכחות.

האלבום של נדב אזולאי הוא האלבום הכי בוסרי ששמעתי כנראה מאז הראשון של אביתר בנאי. אולי בגלל זה רבים וטובים, כולל גיאחה בקומוניקט המצורף, משווים אותו לאֶבִי.  מצד שני, האלבום של נדב אזולאי הוא האלבום הכי מרשים בהפקה ובעיבוד שלו, הכי מהוקצע, מאז "מטרופולין" (אבל זו לא חוכמה להשוות אלבום אלקטרוני כמו זה של עופר מאירי לרוק'נ'רול של אזולאי). במידה רבה הוא מזכיר את הבכורה של אמדורסקי, כבר אמרתי, עוטף את הבוסריות הבועטת בבטן בשכבות רבות של צמר גפן, שניתן לחרבות לחדור, למסר לשקוע.

והמסר שאזולאי רוצה להעביר נמצא כבר בשם של האלבום, "בצד של הרעים". "רעים" לא במובן של משפחות הפשע, חס וחלילה, אלא של השונים, הדחויים, אלה שלא הולכים בתלם. אנשים שאוספים שאריות, כשאתם עוברים ומסתכלים, אנשים שנלחמים על שפיותם, כאלה שמעידים על עצמם ש"גם זנב לשועל לא הייתי מתנגד להיות", ומטיחים בנו ש"כולנו באותה סירה, רק שאני טובע – ואתם לא".

השיר שממנו לקוחים הציטוטים האלה, "לאסוף שאריות", הוא תצוגת תכלית מאלפת של אזולאי: רוק גיטרות-בס-תופים שנוגע בשלמות, מופק לעילא ולעילא, עם דיסטורשן במקומות הנכונים, גלים של גיטרות שנותנים תחושה אלקטרונית ממש (הצליח להטעות אותי בשמיעה ראשונה – מודה!), והשירה של אזולאי, שהיא נבוכה-מוכיחה ויושבת נהדר על המלים שהוא כותב בכישרון רב.

זה קצת לא מסתדר שאזולאי הוא בחור בן 23. בגיל שבו בני גילו חולמים על הופעה בניצנים עם צביקה הדר, מקסימום להקים להקת היפ-הופ ולהוציא אלבום "דחקות" שיסדר להם זיונים, אזולאי הוא הבעלים של "אולפני קקטוס" בבאר שבע, שזכו כבר למעמד סמי-מיתולוגי ב"סצנה", ודמות די מוכרת בנוף המוסיקה האוף-מיינסטרים בארץ. אני ראיתי אותו בפעם האחרונה מנגן אקורדיון לדויד פרץ בערב משירי ביאליק, וכבר אז סימנתי אותו כ"מעניין". באלבום הזה הוא מתחיל לפרוע את השטרות.

ולא שהוא לא יכול היה להגיע לניצנים. הוא גם לא מאלה שממהרים להשמיץ את האמנים שיוצאים מפס הייצור של טמירה ירדני. הוא פשוט לא רוצה להיות גימיק, ובטח לא להיות זה ששר "השבוע בחרו אותי להקריב על הבמות / ובאורך נס הזדמן לי למכור את נשמתי" ("ניצנים"), כי המחיר ברור לו: "כל היסט מצלמה יעלה לי בקוצר נשמתי".

אז במקום זה הוא כותב את משנתו, מלחין, מנגן, מפיק, מעבד, מקליט ומה לא, עם חברו הטוב, גיל נמט, ומוציא את האלבום שלו בלייבל היחיד שאלבום כזה יכול לצאת בו, "היס רקורדס" של גיא (גיאחה) חג'ג' ובנימין (מופרלקסיס) אסתרליס (גם לזה נגיע בסוף). וכמי שדרכו בעולם היא "נגד כל העולם, נגד כל הציפיות והסיכויים" (כפי שאמר בראיון לנויה כוכבי), האלבום הזה מצליח להזכיר המון דברים טובים ומשובחים (כן, אפילו את "The Bends" של ת'ום יורק וחבורתו, בעיקר בסאונד של הגיטרות), ובכל-זאת להיות שונה ומשונה, יחיד ומיוחד.

צילום: *idit* (CC)

"אוטובוס אחרון" שיצא כסינגל לרדיו ואפילו זכה למידה מסוימת של השמעות (אפילו אשתי הכירה אותו כשהשמעתי לה) הוא להיט רדיו מקסים, שמוכיח שאזולאי – אם היה רוצה – יכול היה לספק חומר גם לעורכים המשועממים של גלגל"צ. אבל במקום זה הוא מעדיף לעשות רוק מתוחכם יותר, מתחכם יותר, משעשע אפילו. צריך להאזין ל"מלחמה" ("מלחמה / ביני לבין עצמי לבין כולם / ביני לבינך / מלחמה בין סוריה לבין איראן / לפחות אני בטוח שיש שקט בעולם..."), ל"סכינים" ("זמן / להוציא סכינים / ציפורניים שלופות / ועכשיו להתכונן / למכה הבאה / לסיום המוחץ / את הלב לרסיסים"), ל"אחת ולתמיד" ("אני עושה מסיבה / אני מזמין את עצמי / אחת ולתמיד") – יש כאן טקסטים חכמים, מהלכים מעניינים בלחן ובהפקה, ובעיקר חגיגת רוק'נ'רול שכבר הרבה זמן לא שמעתי.

על העטיפה של האלבום (צילום נפלא של דני מכליס, העיצוב של שני קדר) מופיע גלגל ענק ולידו מטוס בשמיים, מעין מציאות וחלום, מושג ובלתי-מושג. אבל גם המושג הזה הוא עסק לא פשוט בכלל, ואזולאי מתאר את הקשיים הקטנים ביד אמן. ב"ספירלה" המרגש עד דמעות כותב אזולאי "בסוף אני יודע אפול מהגלגל ענק הזה / ומה שיישאר ממני זה סבלנות / וזמן שמרפא את הכל". וב"האביב", השיר הנפלא ביותר באלבום לטעמי (יש מצב שכל שיר שהמלה "אביב" מופיעה בו הוא מאסטרפיס?), הוא כותב "ועכשיו אני עומד לבד מול סופת רעמים / מולי – אני עומד לבד, ואני לא בורח ובטח לא נשאר".

כתבתי פה, בביקורת שלי על לא מעט אמנים, שהם לא מדברים על כלום, או גרוע מכך מדברים על דברים שרחוקים ממני (ומהם) שנות אור. אזולאי, שהמלים שלו הן חלק בלתי נפרד, משמעותי, ביצירה שלו, למרות גילו הצעיר, מצליח לגעת בנקודות אמיתיות ברגישות גבוהה כל-כך, עד שלולא הייתי מכיר את הביוגרפיה שלו, הייתי משוכנע שמדובר באדם בגילי (לפחות), עם כמה ילדים שמתרוצצים בחצר, משכנתא ודיי ג'וב מבאס יותר או פחות.

אזולאי לא מפחד להרעיש כשצריך, להדגיש את הנקודות הכואבות, המיוחדות. בשיר הנושא הוא מודה ש"אאאאאאאאאאאאאאני מחפש את הפרצות / מדדה בהריסות". והוא, "בצד של הרעים", "מחוסן מעכבות, הצלחה ואכזבות" אז "אין מה להסתיר". וזה אולי היופי באלבום הזה – התובנה שזה מה יש, take it or leave it, משהו שאמנים אחרים מגלים אחרי כמה וכמה אלבומים, ויש כאלה שלא מגלים לעולם.

צילום: HissRecords (CC)

יש אלבומים שאני מפציר באנשים לסבול קצת בשביל לגלות את היופי שבהם. האלבום של אזולאי, באופן פרדוקסלי, הוא אלבום שכובש אותך מהרגע הראשון, בעיקר בגלל ההפקה המוצלחת. את השירים היותר מורכבים, היותר קשים, אתה מגלה בשמיעה שנייה ושלישית. ואז כבר אי אפשר להרפות, אי אפשר לשכוח. ממש כמו שאזולאי מבקש, בשיר האחרון באלבום, שמסתיים במידה רבה כמו שהתחיל, עם רצועה שקטה ומהורהרת בשם "הימים שאחרי".

אז אם אלה הרעים, מי בעצם צריך את הטובים?!

כתוב

רגע חולף לבלי שוב

זמן יעשה מה שלא יעשו מלים

אל תשכחו

אל תזדרזו להרפות

אל תשכחו

(בצד של הרעים, נדב אזולאי, היס רקורדס)

נ.ב. כי זה באמת לא קשור לאלבום. אבל גיא ובנימין, הלא הם "היס רקורדס", עושים בית-ספר לחברות התקליטים המקובעות והמרובעות בכל הקשור לאיך מפיצים אלבום חדש בעידן המודרני. עזבו את זה שיש להם בלוג וטוויטר, החבר'ה של היס נותנים לכם לשמוע ואפילו להוריד את האלבום באתר שפתחו לו ב-bandcamp, לראות וידאו מההופעות, מה שתרצו. עזבו את זה שבנימין וגיא עושים פה עבודת קודש, כשהם מוציאים אלבומים לאמנים שאף אחד לא טורח להתעניין בהם, אבל הדרך שבה הם עושים את זה, הו הדרך, בהחלט שמה אותם בצד של הטובים.