שגיא נאור

קשה לדבר על ההופעה של דפש מוד במונחים אובייקטיבים. אני מצטער. עם כל הכבוד, אנחנו עדיין פרובינציה, ולא בכל יום מגיעה להקה גדולה באמת, גדולה מהחיים, להקת אצטדיונים, אל ה-אצטדיון שלנו ונותנת הופעה אמיתית, חלק מטור עולמי. אז נכון שאילו דפש מוד היתה מגיעה לכאן לפני שלוש שנים ייתכן שההופעה היתה נשמעת אפילו יותר טוב, אבל מספיק עם הקוטריות הישראלית. דפש מוד פתחה בישראל את סיבוב ההופעות העולמי שלה, והראתה אתמול ליושבי המזרח התיכון מה זה באמת הופעת רוק'נ'רול.

השקט שלפני הסערה. צילום: yanivl

היה פשוט נפלא לצעוד עם ההמונים אל עבר האצטדיון. הכל התנהל למופת באופן מפתיע, ואפילו התור לשירותים נראה כמעט לא מכאן. אישית, ויתרתי על טרי פויזן (מצטער, אבל אני לא מבין את הקטע שלהן, וקשה לי לעמוד חמש שעות על הרגליים בגילי המתקדם...) ונכנסתי לאצטדיון הישר לשיר הראשון של היה יה יה'ז. לא יצא לי להתעמק במוסיקה שלהם, אבל ההייפ עשה את שלו. חבל שקרן או לא. חוץ מלצעוק "good evening, Tel Aviv" כמה פעמים, היא לא באמת הלהיבה את הקהל, מה גם שטכנית ההופעה התקיימה ברמת-גן...

אבל את הדבר האמיתי קיבלנו בתשע ורבע. בדיוק אנגלי, ואחרי אוסף שקופיות משעשע (תודה לעיריית רמת-גן, נא להישמע להוראות, וגם: אל תשכחו שסיבוב ההופעות הזה התחיל בארץ הקודש), האורות כבו, אלפי מצלמות הורמו, האותיות DM נכתבו באדום בוהק על הבמה ודפש מוד התחילו את ההופעה בישראל הכי מדוברת מאז, אולי, האפיפיור.

מהרגע הראשון היה ברור שמה שהקהל רוצה זה את השירים שהוא מכיר, ע"ע "I Just Can’t Get Enough" ו-“Enjoy The Silence”. את הישראלי הממוצע לא מעניין שדפש מוד הגיעו לכאן כדי לקדם אלבום חדש, על שמו נקרא סיבוב ההופעות, ולכן זה טבעי מאוד שינגנו שירים מהאלבום הזה. רוב הקהל לא עשה שיעורי בית, רוב הקהל היה חסר סבלנות, וכך היתה תחושה של עוינות מסוימת בכל פעם שדייב והחבורה ניגנו שיר חדש.

וחבל, כי אמנם "In Chains" שפותח את ההופעה (כפי שהתריעו מראש כל אלו שצפו בהופעה בלוכסמבורג) הוא לא שיר משמעותי, אבל "Wrong" הוא שיר מעולה ובוצע נפלא וגם "Hole To Feed" הוא שיר טוב. בתמורה להפצצת השירים החדשים הזו, דייב נותן לקהל את ה"גוד איבנינג תל-אביב" שהוא כל-כך צריך, ואז מרים את האצטדיון עם "Walking In My Shoes" ו"It’s No Good", שניים מהלהיטים הגדולים ביותר של דפש מוד, גם בישראל.

צילום: yanivl

דייב גאהן הוא פרפורמר בחסד, הוידאו ארט על הבמה פשוט מדהים, והסאונד... ללקק את האצבעות. המסיבה ממשיכה עם "A Question Of Time" שמשמח מאוד את חובבי דפש מוד שמסביבי ו-“Precious” שפשוט מרים את הקהל לאוויר. מעניין מי מהם שם לב לשיר הסופי שנכתב ב"מכונת כתיבה" ענקית על המסך בזמן שדייב שר:

אני
למדתי
כל-כך הרבה מאלוהים
שאני לא יכול עוד
לקרוא
לעצמי

נוצרי, הינדו, מוסלמי,
בודהיסט, יהודי.

האמת חלקה כל-כך הרבה מעצמה
איתי

שאני לא יכול עוד לקרוא לעצמי
גבר, אישה, מלאך
או אפילו נשמה
טהורה.

האהבה
התיידדה עם חפיז בצורה כה מושלמת
שהיא הפכה לאפר
ושיחררה
אותי

מכל רעיון ודימוי
שמוחי ידע מעולם.

איזה בחירה של טקסט. איזה ויז'ואלס. איזה טקסט פוליטי. יהההההההה.

בנקודה הזו, ודווקא בנקודה הזו, דפש מוד מכבים את השריפה בלב של הקהל, ונותנים עוד שני שירים חלשים, "Fly On The Windscreen" האנמי מאוד (מודה, מודה) ו-"Jezebel", ששר מרטין גור. אבל גור מחזיר לכולם בענק עם ביצוע קורע של "Question Of Lust" וביצוע יפה ל"Come Back". ו"סדרת החינוך" מסתיימת לה עם "Peace", שהוא יופי של להיט בעיניי, עם וידאו ארט נפלא ונסיון נואש של גאהן לשים עוד קצת מסרים חתרניים באמצע הקונצנזוס הרמת-גני. הקהל, בתגובה, לא ממש מתלהב לשיר "Peace Will Come To Me". הם, כנראה, התייאשו כבר. הוא לא.

ואז זה מגיע – הרעשה גדולה בדמות "In Your Room" שמסמנת את שרשרת הלהיטים מכאן ועד ההדרן. "I Feel You", “Enjoy The Silence”, "Never Let Me Down Again" – כולם בביצועים נפלאים, עיבודים יפהפיים, עבודת וידאו נהדרת והמון אנרגיה של דייב, שפשוט מרימים את הצופים (לפחות אלה בדשא, מסביבי) לגבהים חדשים. באמצע הוא מספיק לזרוק את "In Sympathy" שהקהל לא מכיר, אבל אף אחד לא שם לב. הקהל עדיין צרוד מלצרוח "All I ever wanted, all I ever needed, is here in my arms" כנראה.

אחרי שעה וחצי דפש מוד יורדים למנוחה קצרה. הקהל בטירוף. הוא יודע שליטרת הבשר שלו לא שלמה. בניצוחו של מרטין גור הקהל שר "Happy Birthday" לדייב (בשירה בציבור אנחנו תמיד חזקים!) ומקבל בתגובה את "Stripped" ואת "Master and Servant" שמוכיחים, למי שפקפק, שדפש מוד באייטיז הייתה לא יותר מקוריוז משעשע, אבל איפה הימים ההם ואיפה הם עכשיו.

צילום: yanivl

הם מודים לקהל ומנגנים את "Strangelove" ששוב מטיס את הידיים לשמיים. הקליפ ה"סנסציוני" משאיר כמה פיות פעורים (מה, אין לכם אינטרנט?), אבל עוד לפני שהבוהן של הבלונדינית נדחף לפה של האסייתית הקליפ עושה פתאום פייד-אאוט לאדום ונחתך באכזריות. מישהו שומר על הנפשות העדינות של הצעירים הישראלים?!  

אחרי זה הלהקה יורדת – אולי ההפתעה היחידה בסט-ליסט – וחוזרת עם "Personal Jesus" המצופה, שפשוט קורע את האצטדיון, ועם "Waiting For The Night" בביצוע מרגש ביותר, גם גאהן וגור חבוקים על ה"לשון" בין ערימות הידיים והמצלמות.

כשהם יורדים, הקהל עוד מקווה שיהיה פה עוד איזה שיר. "Just Can’t Get Enough", צועק מישהו. "Shake The Disease", עונה לו אחר. ביציעים כבר החבר'ה בורחים הביתה, להספיק להתחמק מהפקקים. בסופו של דבר, מדליקים את האור. עם המקצוענים האנגלים האלה אין מקום לספונטניות. "נתראה בפעם הבאה" זה הדבר היחיד שקיבלנו. זה, ואחת ההופעות הכי מדהימות שראיתי בארץ.

בחוץ שמעתי את מבול הטענות, חלקן מוצדקות, חלקן לא: הם לא דיברו עם הקהל (מה, הם שלמה ארצי?!); על המסך לא הקרינו את הלהקה, והיה קשה לראות מרחוק (טיעון לגיטימי, אם כי למי שעמד קרוב הארט-וורק של אנטון קורבין היה מדהים); הם שרו יותר מדי שירים חדשים (כבר דיברנו על זה, לא?); למה לא הכניסו עוד אנשים לדשא (נו, באמת...).

אני, אישית, יצאתי מהאצטדיון (לבסוף... דווקא בסידור יציאה המארגנים כשלו) בהיי, עם חיוך שלא ירד לי מהפרצוף (ויעידו על זה החברים שאיתם הלכתי, וחברים אחרים איתם חגגתי בסוף ההופעה על כוס בירה). היתה הופעה גדולה, תרתי משמע, של להקה גדולה, עם סאונד גדול ולהיטים גדולים. הופעה שגדולה על ישראל ועל הקהל הישראלי, ואיזה כיף שלמרות הכל זכינו לראות אותם כאן. כמו שיאיר רווה כתב אתמול, חמש שעות לפני ההופעה, "היה גדול. אין לי ספק."

)דפש מוד, Tour of the Universe, אצטדיון רמת גן, 10.5.09)