שגיא נאור

         סטוק דיי 2003 (צילום ארכיון: איתמר סידא ל"הארץ")

אותו יום שישי, 26.11.04,  היה ברחבי העולם – צחוק אירוני בצד – "יום ללא קניות" (באנגלית זה נשמע יותר טוב: Buy Nothing Day). יום שבו אנחנו, הצרכנים, מוכיחים שאנחנו מסוגלים לעמוד על שלנו ולא להיכנע לתכתיבי המפרסמים והתאגידים. יום שבו, במשך 24 שעות, מוכיחים מיליוני אנשים בכל העולם כי הם אינם מוכנים להשתתף במשחק. 11 שנים כבר מקפידים בכל העולם לציין את היום המיוחד הזה. בכל העולם המתורבת, זאת אומרת.

                         
                      יום ללא קניות – לוגו לדוגמה

כי באמת - מה זו קצת אידיאולוגיה לעומת 70% הנחה בקניון הקרוב למקום מגוריכם?   הרי עם אידיאולוגיה אי אפשר לקנות במכולת, אידיאלים לא באים בצבעים נוחים ובמבחר אמצעי תשלום, רעיונות לא נושאים לוגואים של חברות מובילות...  

וכך המוני בית ישראל צבאו על הקניונים כאילו אין מחר, קנו מכל הבא ליד, צעקו, לכלכו ונדבקו, והכל בשביל החוויה המיוחדת הזו של החלפת אמצעי תשלום באמצעי צריכה, קצת אושר בצהרי יום שישי.

"לכוכב הזה יש – או יותר נכון היתה – בעיה, שהיתה זו:
רוב האנשים שחיו בו היו לא מאושרים רוב הזמן.
הרבה פתרונות הוצעו לבעיה הזו, אבל רובם היו קשורים בכללם
לתזוזות של שטרות ירוקים קטנים של נייר, שזה די מוזר כי
לא השטרות הירוקים הקטנים של הנייר היו לא מאושרים..."

(דאגלס אדאמס, מתוך ההקדמה ל"מדריך הטרמפיסט לגלקסיה")

"מה אפשר לעשות?" תשאלו. ובכן, קודם כל אפשר. וזה לא שצריך להיות קיצוניים ולהפסיק לקנות, אבל צריך להיות מודעים למניפולציה. החברות הגדולות, בעזרת המפרסמים הגלויים והסמויים, משתלטים עליכם כבר מגיל הגן – החשיפה שלכם למדיה מלווה כל הזמן ב"סדרת חינוך" שמעבירים אותכם אותם "סוכני חִבְרוּת"' שמטרתם לקבוע לכם את הערכים והתרבות, כך שהמוצרים שהם מוכרים יהיו פסגת חלומותיכם וחלומותיכם יהיו מלאים במוצרים שלהם. זה לגיטימי, זה מותר, אבל הדרך משם ועד התמכרות לקניות (שהובילה גם אותי, בעקיפין, לקניון עזריאלי באותו יום ארור) קצרה מאוד.

אנחנו חיים בתרבות השפע, יכולים לקנות הכל מכל מקום ובכל זמן, ויש לנו ארונות מלאים ב"דברים" – אבל האם זה עושה אותנו יותר מאושרים?  

לצערנו הרב, כמו שמר אדאמס קובע לעיל, זה עושה בעיקר אחרים למאושרים – את הבנקים, את היצרנים, את הפרסומאים.

אז ביום שישי האחרון של נובמבר בשנה הבאה תחשבו קצת על ה"יום ללא קניות" הזה, ואולי תתחשק גם לכם איזו מחאונת קטנה, שתבצבץ לה מבין הרים של "דברים"...

החיים שתמיד רציתי

כנראה שלעולם לא יהיו מציאות

אני אעבוד בשביל מישהו אחר

עד שאני אמות

אני אחלום על חיים קלים

והרים, הו הרים של דברים.

שתהיה לי מכונית גדולה ויקרה

לגרור את הפרוות שלי על הרצפה

ושתהיה לי משרתת שאני אוכל לומר לה

להביא לי איזה דבר מה.

כולם בקנאה ובתאווה עליי מסתכלים.

אני אתענג על תשומת הלב שלהם

ועל הרים, הו הרים של דברים.

חיים מתוקים ועצלים

שמפניה וקוויאר לכולנו

אני מקווה שתבואו ותמצאו אותי

כי אתם יודעים מי אנחנו –

אלו שמגיע להם הטוב ביותר בחיים

ויודעים מה הכסף שווה לאדם

ואלו שביש המזל היחיד שלהם

היה שהם קיבלו הרים של כלום בלידתם.

הו הם אומרים לי

שיש זמן עדיין להציל את נשמתי

הם אומרים לי

תוותר על הכל, יקירי

תוותר על הדברים החומריים שצברת על-ידי

ניצול אנשים אחרים.

לצרוך יותר ממה שאתה צריך

זה החלום

הופך אותך למלך

או הופך אותך לאביון.

אני לא ימות בודד

כבר כל העניינים שלי מסודרים

קבר עמוק ורחב מספיק

בשבילי ובשביל הרים של דברים.

                                                        (מתוך Mountain O’ Things של טרייסי צ'פמן)