שגיא נאור

מודה ומתוודה – כשקיבלתי ליד את אלבום הבכורה של יוחנן קרסל ידעתי במי מדובר. לא רק שידעתי, אלא שהרזומה שהוא מגיע איתו – דויד פרץ, קקטוס רקורדס, באר שבע, בלובנד, לנסס – הציב, מצד אחד, רף גבוה לאלבום, ומצד שני חשש-מה שמדובר במוצר "אינדי" שייקח לי זמן להבין ולעכל, ממש כמו שותפו לפשע (והמפיק המוזיקלי של האלבום), דויד פרץ.

ובכן, לא כך היה. ממש כמו בעטיפת האלבום, שם נושא יוחנן את הגיטרה שלו במין שלווה כזו באמצע המדבר, כך גם "זה בא לפעמים", הקטע הראשון, האינסטרומנטלי, הוריד לי ברגע את כל המגננות והציפיות והבולשיט מסביב, והציג לי את קרסל נטו – ציפור שונה, קצת אחרת – נכון, אבל כזו שעושה בעיקר נעים. למרות שהקשבתי לו בחום של תחילת הקיץ (בתל-אביב הרי אין אביב...), זהו אלבום של חורף. וככזה הוא מופק היטב, מתוזמר להפליא, מושר בחום, וכל נקודה בו יושבת בדיוק במקום (דויד פרץ, כבר אמרתי?).

וכל זה רק כדי לשרת את האושר, את העושר שיש באלבום. בעת שבה כולם דומים לכולם, וכולם מסתפקים ב"שיר אחד לרדיו" ועשרה פילרים, "אושר" מציע שירים שונים ומשונים, שאת כולם הוא נושא בגאון עם קול עדין אך ברור, עם הגיטרה המייללת שלו (ושל שותפיו למזימת האושר הגדולה), ועם הטקסטים הנהדרים שהוא מחבר. "ציפור שונה" ו"אליאור", שפותחים את האלבום, למשל, זורקים אותי, אישית, אחורה, לשנות השבעים העליזות, כששיר סיפר סיפור, והזמר שר אותו יפה-יפה, והיו הרמוניות וכלי מיתר, וזה מייפה לנו, מקשט את השגרה המקומטת שלנו.

"מנסה למצוא מילה

שתתאים לך לחולצה

שאת לובשת בכל פעם

שאת רוצה להיות יפה

שתתחרז לך בשיער

שתגלוש עד הצוואר

שתיזהר שם בקצה של השרשרת

ותאיר לך כל דבר..."

נתקלתם בקרסל ברדיו?   אני, אישית, לא מבין איך לא. כלומר, איך לא משמיעים. שיר כמו "צורף מילים", למשל, עם טקסט ארס-פואטי נהדר כזה, והתכנותים של פרץ והגיטרה החוצבת, יפה כל-כך שאפשר לשמוע אותו יום שלם בריפיט (ומזכיר את שירי האהבה הממזריים שבלובנד מילאה את האלבום הנפלא שלה בהם). מלאכתו של צורף מילים אולי לא קלה, אבל קרסל עושה פה עבודה נהדרת.

או שיר כמו "נער פוסטר במכבי", שם קרסל שר "חיכיתי שנים / לנערת גלגל שלא חיכתה לי / בלי גאווה בחלון ראווה / נשארתי / נער פוסטר במכבי". כאילו כל המציאות היומיומית מסביבנו, התקוות והאכזבות, התכנסו להם בשיר החמוד הזה, ואם עמרי כספי הגיע לאן.בי.איי, הכל עוד אפשרי. אפילו לעשות רוק גיטרות א-לה The Shadows ב"אל תברח לי, שיר".

לקראת סוף האלבום מסתתרים להם שני אוצרות אמיתיים, שונים מכל מה ששמעתי השנה במוסיקה, שונים אפילו מיתר האלבום. ב"בפינה שלך" קרסל נותן שיר אהבה חמוץ-מתוק, שעוטף אותך ומחבק, שמבטיח "שאהבה נמצאת בכל פינה, גם אם לא תמיד עושים אותה". ואם שעשועי הגיטרה של קרסל לא מרטיטים אותך, אם הגיטרה של שי שעשוע לא מספיקה לאפקט הפורטיסהדי, אם ההאמונד שמוסיף אוהד גולדברט לא מעביר בך רעד, מגיעה לקראת הסוף רות דולורס וייס ונותנת קטע שירה מהפנט. כשהיא שרה "Oh my lover, don't you know it's all right" הלב פשוט מחסיר פעימה.

ואחרי השיא הזה מגיע "חורף", שיר קטן-גדול שבו קרסל שר ומנגן על גיטרה אקוסטית הספד-מראש לאלבום החורפי שלו אולי, או לחורף שאוהביו מזמן כבר לא יכולים להתענג עליו כמו שצריך בארץ החמה-מדי הזו. "חורף לא ייצא לאור", הוא כותב, "הוא לא מסחרי מספיק / לא טוב בשביל למכור". אני ממש מקווה שהשיר הנפלא הזה, כמו גם יתר השירים, לא ימצאו את עצמם ממתינים מיותמים לחורף הבא, כמו שקרסל מנבא כאן.

"כמו פרחים", שאפשר לקרוא לו שיר הנושא, יצא לרדיו כ"סינגל", והוא אכן המתאים ביותר, כנראה. "מה אנשים מוכנים לעשות", שר קרסל, "בשביל הרגשה מזויפת של אושר?". ובכן, אם אתם מזהים את השקרים הלבנים והאדומים, אם נמאס לכם מדוגמגישיות שמזמרות בזמנן החופשי וחקיינים של חקיינים שכובשים את המצעדים, אני ממליץ בחום על האושר האמיתי שנובע כמו מעיין מה"אושר" של קרסל.

"אושר" נחתם ב"היום מתרוקן", שלאורך תשע דקות (!) מרוקן את כל האושר לתוך האופק הדומם שבסוף האלבום הדי קצר הזה. "התעשייה של הזכרון רוצה את זה אפור", כותב קרסל ב"חורף", אבל את השירים האלה לא צריך לאפסן במגירה, עם כל הכבוד לתעשייה. קשה מאוד בקיץ הזה, כולנו זקוקים ל"אושר".

[יוחנן קרסל, אושר, קקטוס רקורדס]