שגיא נאור

לגן של יובל קוראים "גן צבר". 

אני מביא אותו לגן, והוא יוצא מהאוטו והולך אל עבר השער בצעד בטוח. אני בעקבותיו, בצעד פחות בטוח, מקווה שזה יעבור בשלום, עבורי ועבורו.

צבר קוראים לגן, ובימים הראשונים עוד אפשר להרגיש בקוצים השלופים. והילד שלי, הרך, המתוק, כפרי בשל, מחייך אליי, ואני מנסה לחייך חזרה. אני תוהה אולי גם הוא מזייף חיוך, אולי גם הוא קצת חושש.

אני מרגיש את שפתיי לוחשות, ממש כמו בשיר של עלי מוהר, "גם אם אלך בגיא צלמוות הן לא אירא, גם אם אפול פתאום יאמר לבי שירה". כל עוד עולה עוד בוקר, כל עוד הולך לו בן לגן ואב בעקבותיו, כל עוד שנה חדשה מתחילה.

אבל אני ירא, ואני עוזב אותו בחשש גדול. הוא כבר ילד גדול, הוא לא בוכה, הוא נפרד יפה, בנשיקה, בחיבוק, ועוד נשיקה אחת.

אני יוצא מהגן. מביט לרגע בשלט שאומר "גן צבר". חושב שהוא בטח ייצא מכאן, עוד שנתיים, צבר אמיתי, מוכן לג'ונגל של כיתה א'. אבל בינתיים אני הולך בצעד לא בטוח בחזרה לאוטו, ומקווה שמתחת לקליפה והקוצים טוב לו.