שגיא נאור

מאז שרכשתי את הכרטיסים לליאונרד כהן (בלא מעט כסף, יש לציין), אני מוצא את עצמי נאלץ להסביר לאנשים למה. זה קצת מוזר, בהתחשב שמדובר בכל זאת באחד האמנים הכי גדולים שעדיין חיים, שלא לומר אולי האמן היהודי הכי גדול שעדיין חי (ויסלח לי רוברט צימרמן!), שלא לומר האמן הכי גדול שהגיע לפה אי פעם (ותסלח לי הגב' ציקונה!).

אז ניסיתי להיזכר מתי התאהבתי בליאונרד כהן, ובאופן מפתיע (או אולי בעצם לא מפתיע) נזכרתי ב"The Spice-Box of Earth" (בתרגום חופשי: תיבת התבלינים של כדור הארץ) שנתנה לי פעם מישהי, מודפסת במכונת כתיבה (אינני יודע אפילו אם היה שם כל הספר), והבטיחה שזה הדבר הכי יפה שאקרא.

שמעתי על ליאונרד כהן, כמובן. שמעתי את ליאונרד כהן, כמובן. אבל בין דפי הספר הזה התאהבתי באיש החכם והרגיש הזה, ואחרי הספר הזה היצירה של ליאונרד כהן דיברה אליי ברמות אחרות לגמרי.

אחד השירים שהכי אהבתי אז, ואני אוהב עד היום, נקרא "The Genius", "הגאון", והוא במידה רבה הסבר משכנע ונפלא לשאלה למה אני אוהב את ליאונרד כהן כל-כך, ולמה אני חושב שמדובר אכן בגאון. גאון של הגטו, גאון מומר, גאון פיננסי (טוב, כנראה שלא...), גאון מברודוויי, גאון שמרפא חולים, גאון שמרים נדכאים, ובסופו של דבר גם גאון יהודי. ואין לנו הרבה כאלה (בניגוד למקובל לחשוב...).

רק ליאונרד יכול לכתוב שיר שמצליח להיות גם שיר אהבה (ואני הרי אוהב שירים שיש בהם "בשבילך"...) וגם שיר ביקורת נוקב ועוד מליון רבדים אחרים שקצרה היריעה מלהסביר.

מחר בערב אני מקווה שהוא יהיה הגאון של אצטדיון רמת-גן, בשבילי ובשביל שאר חמישים אלף אוהביו שיבואו לשמוע.

בשבילך
אני אהיה יהודי של הגטו
וארקוד
ואשים גרביונים לבנים
על הגפיים המעוקמות שלי
וארעיל בארות
ברחבי העיר

בשבילך
אני אהיה יהודי משומד
ואספר לכומר הספרדי
על שבועת הדם
בתלמוד
ואיפה העצמות
של הילד מוסתרות

בשבילך
אני אהיה יהודי בנקאי
ואביא להרס
מלך צייד גאה וזקן
ואשים קץ לשושלתו

בשבילך
אני אהיה יהודי של ברודוויי
ואבכה בתיאטראות
על אמא שלי
ואתמקח על סחורות
מתחת לדלפק

בשבילך
אני אהיה יהודי רופא
ואחפש
בכל פחי האשפה אחר פיסות עור
לתפור אותן מחדש

בשבילך
אני אהיה יהודי מדכאו
ואשכב בתוך בור הסיד
עם גפיים מעוקמות
וכאב מנופח
שאף נפש לא תוכל להבין