שגיא נאור

חשוב מאוד, אפוא, לשקוד על הכתיבה.

אסור להחמיץ הזדמנויות.

הנצח את עצמך בעוד מועד, בטרם מעידה.

מחר תשתנה, מחר יהיה מאוחר.                     

                (דוד אבידן, מצוטט על-ידי תומר ליכטש באדמקוון)

בלי להתאמץ1, בלי כוונה2, בלי להשקיע3 – לא שמתי לב4 והגולש ה-10000 נכנס אל בין שערי הבלוג. מזל-טוב לכולנו. 

1  טוב, עם די הרבה מאמץ. לא קל ליצור 112 (!!!) קטעים בחמישה חודשים.

2 טוב, די התכוונתי. אחרי הכל, כמו ששר שלומי שבן, צריך "לדבר במספרים", לא?

3 משקיע, בטח משקיע. שעות נוספות, אפילו.

4 שמתי לב ועוד איך. למען האמת, אפילו ספרתי את השעות-דקות-שניות עד שזה יגיע.

 ?

 מה לדעתכם גורם לאנשים לפתוח דף וירטואלי ולשתף את שאר העולם בחיים שלהם?                                                                                                                      (מתוך השאלון לבלוגר, שבוע 48)

על-פי מרים-וובסטר, בלוג היא מילת השנה של 2004.

לפי מרים-וובסטר בלוג הוא שם עצם, קיצור ל-וובלוג (מאנגלית, יומן רשת), אתר שמכיל יומן אישי און-ליין עם רשמים, הערות ולעתים קרובות לינקים שמספק הכותב.

אז מה גורם לאדם לקום בבוקר ולהחליט לפתוח לו בלוג, וכמו שכתוב לעיל "לשתף את שאר העולם" בחיים שלו, בדעות שלו, במחשבות שלו?    אני מניח שכל מיני גורמים (חולניים ברובם) שמצטרפים כולם יחד לכדי הקלקה אחת בודדה וחשובה על כפתור ההצטרפות בישראבלוג: צורך אובססיבי בהבעת דעות בפומבי, פרץ יצירתי בלתי נשלט ובלתי נדלה, קנאה באחרים שפתחו בלוג לפניך, רגש אקסהיביציונרי המבקש לחשוף בפני הכלל את מה שבדרך-כלל חבוי וסמוי מהעיניים, יוהרה לגבי מידת העניין שאחרים ימצאו במחשבותיך ועוד ועוד.

ובכן, כל אלה ועוד הביאו אותי לפתוח את הבלוג הזה. אבל אתם – כל אחד ואחד מרבבת הקוראים שהגיעו אל דפים אלה – הם אלה שהפכו אותו למקום חי ונושם. התגובות, האי-מיילים, המחמאות, הביקורות – בשביל כל אלה אדם יוצר, בשביל כל אלה אדם חי. בשביל כל אלה, כנראה, פתחתי את הבלוג.

 ?

 אל תניח לשום מחשבה לחלוף באלמוניות. נהל את פנקס הרשימות שלך באותה קפדנות שבה מנהלים השלטונות את רישום הזרים                                                                                            (וולטר בנג'מין, מגרמנית: דוד זינגר)

וכך אני נוהג – לא מניח עוד למחשבות לחלוף סתם כך, מנהל פנקס רשימות ורושם אותן. את הרעיונות שמבזיקים לרגע, את קטעי השיר, את ההברקות – רושם ושומר, למתי שאזדקק להם.

ואז שולף אותם ברגע הנכון, שותל אותם כאן ומחכה שיצמחו ויפרחו.

ואולי בעצם הכל במטרה להשאיר משהו אחריי, כדי שיידעו שהייתי כאן, כדי שאדע שהכל לא היה לשווא.

אם לא המקור אז לפחות העתק...

הפילם עלה כסף רב. יכולתי לקנות במקומו דברים אחרים, ובכל-זאת שילמתי ויצאתי כדי להנציח את החיים. כי אם לא אהיה עוד ביניכם מחר (או בזמן אחר), איך יידעו מה הייתי ומה לא? כעת תהיה להם התמונה, אם לא המקור אז לפחות העתק בהדפס של שחור ולבן.                              (מתוך אוטודידקציה)

???

ואם כבר בעצמי עסקינן, אז אחגוג בהזדמנות זו את הצטרפותי למשפחת גיבורי העל של "השרת העיוור".

כבוד גדול באמת.