שגיא נאור

זו עונת הסיכומים, והיא מגיעה לשיאה השבוע – סוגרים את 2004, בדרך-כלל עם ניים-דרופינג עצבני של אמנים ואלבומים, ויש המון כאלה, ויש המון כאלה מצויינים שיצאו ב-2004. ובכל-זאת, מבחינתי, כדי לסכם את 2004 לא צריך בהכרח לבחור אלבום שיצא ב-2004. אפשר לבחור בכל אלבום, כל עוד נחשפתי לו ב-2004, כל עוד הוא העסיק אותי ב-2004, כל עוד אני לוקח אותו איתי מ-2004 ולנצח.

אם כך, 2004 היתה מבחינתי השנה שבה התחלתי להאמין מחדש ברוק. האמונה החדשה שלי באה מגלאזגו, וקוראים לה Mogwai. ליתר דיוק, קוראים לה Young Team והיא תוצר אהבה וכשרון של החבר'ה הכל-כך מוכשרים של מוגוואי.

אם לדייק ממש, הרומן שלי עם מוגוואי התחיל מזמן, אבל התנהל על מי מנוחות. האלבומים Rock Action (מ-2001) ו-Happy Songs for Happy People  (מ-2003) היו טובים, אבל לא ממש גרמו לי להתרגש. זה לא היו הם, זה הייתי אני. כנראה שסף הרגש שלי עלה מאוד בשנים האחרונות.

אבל אז באה התכנית ליום כיפור, שערכתי עם מור, שבסופה הוא ניגן את My Father, My King, ומשהו בלב שלי שקפא הפשיר. בתגובה להתפעלות שלי, מר מארק היקר הציע לי לבדוק את האלבומים הראשונים של מוגוואי, ומכאן הכל היסטוריה. כבר שלושה חודשים ש"החבורה הצעירה" של מוגוואי לא יוצאת לי מהסטריאו, הגיטרות המנסרות שלהם הולכות אתי לכל מקום. מודה ולא מתבייש – נשביתי.

"כי המוסיקה הזו יכולה להכניס בן אדם למצב דמוי-טראנס ולשלול ממנו את התחושה החמקמקה הזו של קיום...
כי מוסיקה גדולה יותר ממלים ורחבה יותר מתמונות.

אם מישהו היה אומר שמוגוואי הם הכוכבים לא הייתי מתקומם. אם לכוכבים היה צליל, הם היו נשמעים ככה..."

                             (מתוך "כן, אני רחוק מאוד מהבית")

מוגוואי נוצרו ב-1995 בגלאזגו, סקוטלנד. חבורה של סטודנטים שהחליטו לכתוב מוסיקת גיטרות כמו שמוסיקת גיטרות צריכה להישמע.  Young Team היה למעשה אלבום הבכורה שלהם. מוגוואי עושים מוסיקה אינסטרומנטאלית, כלומר מוסיקה (כמעט) ללא מלים. בתור איש של מילים הרעיון שמוסיקה בלבד יכולה להעביר מסרים, לעורר רגשות, לספר סיפורים, להגיע לכוכבים – הרעיון הזה קצת זר לי, מוזר לי.  עד היום חוויות כאלה ממוסיקה הכרתי רק  ממוסיקה קלאסית, מיצירות תזמורתיות גדולות מהחיים. והנה, ארבעה סקוטים צעירים, חמושים בגיטרות, בס ותופים מספקים את אותן חוויות, ואפילו יותר.

זה מדהים כי האלבום הזה בעצם נפתח בצלילים מושחזים ומלודיה סוחפת, וממשיך איתם עד לסופו בלי להירגע ובלי לוותר. בדרך נשמעים קולות, מלמולים, תפילות, כשפים. הכל דחוס, מרוכז, מהפנט. אתה נסחף לתוך העולם של מוגוואי  מהלכלוך הראשון שהגיטרה של “Yes, I am a long way from home” מספקת, ולא מצליח להיחלץ (ולא רוצה גם) עד שאתה נבעט ממנו החוצה, שישים וחמש דקות מאוחר יותר. בדרך המלודיות מרימות אותך לעננים או שוברות לך את הלב בעוצמה. הווליום מטפס לגבהים מאיימים ואז צולל אל השקט, השקט שלפני הסערה הבאה. אני עוצם עיניים ורואה סרטים שלמים שמנוגנים במוחי, מלאים ברגשות, כאבים וסערות. אם למוסיקה יש תפקיד עלי אדמות, מוגוואי עושים את זה בדיוק כמו שצריך.

עם רצועות כמו “Like Herod” אפשר לכבוש את העולם. הפתיחה השקטה, שקט שמבשר רעות, ואז ההתפוצצות בבת-אחת, הגיטרות צורחות, התופים חובטים בראש, הרעש מאיים להפיל אותך, וזה נמשך ונמשך ונמשך. "Katrien" נשמע כמו תפילה ארוכה ומרוכזת מלווה במוזיקה מהגיהינום, "Radar Maker" עם הפסנתר המרגיע-לא מרגיע, "Tracy" המאופק והמדויק, ואז הגרסה הנפלאה ל-"Summer" (מההקלטות המוקדמות שנקראו Ten Rapid), כל-כך מלודי, כל-כך מלוכלך, מתוק ופוגע. אחר-כך "With Portfolio" ההזוי והא-מלודי מנתק אותך מהחלום, רק כדי לשקוע שוב בענן מתוק ומלא ברגש הקרוי "R U Still In It?".

"האם את עדיין בעניין?  כי אני עדיין בעניין.

לא היו לנו קטעים כואבים כבר בערך שבועיים.

האם אני היחיד שלך? כי את עדיין היחידה שלי.

אבל אם את צריכה עוד, אני פשוט אעשה את זה...

האם תתגעגעי אליי, כשאני לא אהיה?

האם ישנה אהבה שם, גם אם אני טועה?

האם עדיין תנשקי אותי, אם תגלי?

אני אעזוב אותך ואת תתגעגעי אליי."

                                                             (מתוך "האם את עדיין בעניין?")

האלבום המדהים הזה מסתיים ב-16 דקות של אורגזמה מתמשכת, קודרת ואפית, בעלת השם "מוגוואי יראים את השטן". הריקוד השטני הזה נע בין קיצוניות של שלווה חלומית למצוקה צורמת במספר מחזורים ומגיע לגבהים נהדרים של רעש גיטרות מעורבבות בחליל. הרצועה הזו מגדירה לטוב ולרע את המוסיקה של מוגוואי, לפחות בתחילת הדרך – רעש מלודי, מתוסבך, מאיים, יצרי, רגשי, נפלא. עשו את זה קודם לפניהם (סוניק יות', מי בלאדי ולנטיין – דוגמאות רק לשם ההמחשה), אבל נדמה לי שאף אחד לא הביא מטען כל-כך גדול של רגש, חוכמה ויצר לאלבום אחד.

Young Team נוצר ב-1997. כמו הרבה אלבומי בכורה, הוא תמצת ברגע נדיר במיוחד את כל ההוויה של מוגוואי לכדי אלבום אחד מרוכז ומושלם. Come On Die Young מ-1999 היה אלבום נהדר גם כן, אבל אפילו הוא לא הצליח לעמוד בסטנדרטים המדהימים שאלבום הבכורה הציב. כך או כך, שמונה שנים אחרי, Young Team נשמע טרי ובוער כמו בימיו הראשונים, והוא עדיין ממכר ושובה. תאמינו לי – ניסיתי, ולא התחרטתי.

ולכן אם לסכם את 2004, Young Team זה השם שאני זורק לערימה. אם תרצו לדקדק טכנית, אשלח אתכם ל"הגיבור הלא מושר 2004" של "השרת העיוור" (אל דאגה – כשתתפרסם הרשימה שלי, תקבלו קישור ישיר). אם תרצו ניים-דרופינג, יש המון מקומות מצויינים עבורכם. אבל אני - אני רק מכניס שוב את האלבום הנהדר הזה למערכת, והולך להתחפר לי בתוך קירות של גיטרות. שנת מוסיקה טובה לכולנו!