זה קורה כל שנה בחורף, ביום הזה שבו השמיים מתקדרים עננים בפעם הראשונה, והאוויר מלא ריח מתוק-מתוק של הנה-בא-הגשם. אז אני יודע - היום היא תבוא, הגברת עם היהלומים.
אני אוהב לשבת על המרפסת ולהביט בה יוצאת מהבניין - מציצה החוצה כדי לראות אם באמת הקיץ כבר איננו, ואז שולחת רגל דקה וארוכה נעולה בעקב שחור מחודד החוצה, בסערה אל השדרה.
היא לבושה בשחור, תמיד בשחור, שיערה אסוף בקפידה במטפחת, אצבעותיה משוחות בלכה טרייה, וסביב פניה החיוורות נוצצים להם היהלומים שלה, שהיא שומרת כל השנה במגירה נעולה בשידה שבחדר השינה.
היא חוצה את השדרה כמו רוח סערה, ריח הבושם המתוק שלה מתמזג עם הריח הקסום של הגשם הראשון, ומהפנט את העוברים והשבים.
היא לא מביטה לצדדים, הולכת קדימה כאילו מהופנטת, נושמת לתוכה את ההתרגשויות הקטנות של החורף, הרוח הקרה מעבירה בה צמרמורות עונג נפלאות.
אני מביט בה מהמרפסת, מלווה אותה אל קצה השדרה, שם היא נעלמת מאחורי הפיקוס הגדול, שעליו כמו מגוננים עליה מפני הטיפות שאך החלו לזלוג.
לאן את הולכת, גברת עם היהלומים? למי את מחכה כל הקיץ סגורה, סובלת וכמהה, מביטה ללא הרף ביהלומים שבמגירה, בודדה???
(על-פי סרט שחור-לבן שרץ אצלי בראש, בכל פעם ש"הגברת עם היהלומים" של בבליקי מתנגן לו)
ביבליוגרפיה
הגברת עם היהלומים, השיר - קרדיטים: השראה - "אשה של יהלומים", דוד דנציגר, 1984
לחן – יוסף בבליקי
ביצוע – בבליקי ובועז כהן
הגברת עם היהלומים, האלבום (פסקול מדהים לסרטים רבים שהיו ויהיו)
הגברת עם היהלומים, הביקורת (גם כן סוג של סרט)
הגברת עם היהלומים, ההופעה (אם האלבום הוא סרט, אז פה יש כרטיס חינם להצגה)
הגברת עם היהלומים, התמונה: אודרי הפבורן, מתוך "ארוחת בוקר בטיפאני"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
