(נכתב עבור מורנינג קנדי)
לונדון, יום שלישי
בבוקר, מתעורר מחלום. אני לא זוכר חלומות אבל זה היה חלום טוב, והוא נקטע באחת
על ידי צלצול השעון.
קמתי מהמיטה, פתחתי את הוילון וגיליתי חושך. כמה שניות עברו
והבנתי ששכחתי לעדכן את השעה בטלפון ולפיכך התעוררתי בחמש בבוקר.
נאנחתי וחזרתי
לישון. עד שבע.
לונדון, יום שלישי בצהריים. בין פגישה
לפגישה אני מטייל ברחוב, נושם את האוויר הקר עמוק לריאות, מסניף קצת חורף אמיתי.
מוצא את עצמי מזמזם לונדון קולינג, אולי בגלל בועז וחיבתו הידועה לעיר ולמזג
האוויר. השותף שלי למסע לא מבין איך אני מסתובב בלי המעיל, אני מנסה להסביר לו כמה
אני אוהב את הקרירות הזו.
לעזאזל, אני נראה טוב בחליפה, אבל איפה עוד אתה יכול
ללבוש חליפה ולהרגיש כל כך טוב?
לונדון, יום שלישי בערב. להיות ב-, להרגיש בלי. כל היום בפגישות, קשה לומר
שאני באמת בלונדון.
ובכל זאת במסעדת הדים סאם הקטנה, עם הבלונים בצורת הלב
(ולנטיינז) והמוסיקה האופנתית, אני שוכח לרגע שאני לא ממש תייר.
לונדון חיכתה לי,
גם פה אני לבד, אבל הייאוש ממרחק כזה נוח לאללה. אפילו הערפל לא יקלקל לך את מצב
הרוח.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
