שגיא נאור

"לפעמים אני מסתכל עליו ומתמלא בגאווה לא מוסברת, זה אני, קופי אני. לא צריך להסתכל במראה. הילד שלי. לעולם לא נזדקק לבדיקת רקמות, אף אחד לא יחשוד באמא שלו שרעתה בשדות זרים. פה אין בכל סימן שאלה, זה הילד שלי.

 ולפעמים לפני השינה אני מתעצב בליבי. מה, הוא יעבור את כל מה שעברתי? את כל האכזבות? האהבות הנכזבות? התסכולים?

 הוא דומה לי, אבל אני מקווה בכל ליבי שהוא יהיה מוצלח ממני, והעיקר, שיהיה מאושר"

                                                                                    (רונן אלון, מתוך פוסט בבלוג שלו)

פתאום אני מוצא את עצמי מתרגש נורא מכל מיני קטעים שאני קורא/רואה/שומע.

אומרים שאצל נשים בהריון ההורמונים משתוללים, ומה אצל הבעלים שלהן?

הם נידונים כנראה לשמור את הרגשות שלהם על אש קטנה, את ההתרגשויות הקטנות שלהם לעצמם, את קטעי היומן שהם רושמים להחביא במקום חשוך, את השירים להצניע (אולי יום אחד יתפרסמו).

פתאום אני מוצא את עצמי מתרגש נורא.

"אם ייוולד לי ילד, ורוד עם קורט תכלת,

זה יהיה מפנה חשוב ולדעתי גם רב תועלת.

הו ילד, הו ילד, אתה תפתח בי דלת לחדרים שנסגרו מזמן...

אם ייוולד לי ילד, אביגדור או קהלת,

אני אסביר לו ת'הבדל בין סתם יונה ובין צוצלת.

הו ילד, הו ילד, אני חושב עליך וכבר עולה בי אמהות גברית...

ואני כבר יודע, שכשאהיה בן מאה

הוא כבר לא יהיה כל כך קטן

אם נרצה נלך גם לסרט, ואם לא - אז לא,

ואני ארצה לספר איך הייתי בגילו...

וזה נעים לי, זה מתאים לי, הוא שורק לי

לא קטן מדי, לא גדול מדי,

ילד די נחמד..."

                        ("אם יוולד לי ילד", מילים: עלי מוהר)