שגיא נאור

זהירות: סוג של ספוילר.

"קרוב יותר", סרטו החדש של מייק ניקולס, נפתח באחת הסצנות הנפלאות ביותר שבהן ראיתי סרט הוליוודי נפתח: נטלי פורטמן (הידועה כ"שלנו"), קורנת כולה מ"היופי המטומטם של הנעורים" (ציטוט מהסרט), וג'וד לאו (יו גרנט של אמצע העשור), מהלכים ברחוב ראשי בלונדון, מוקפים בהמון בני אדם, מביטים זה בזו, עיניהם ננעלות, לפתע נראה כי רק הם לבדם מהלכים ברחוב. הם אינם יכולים להוריד את עיניהם זה מזו, וברקע – הו, ברקע - דמיאן רייס שר על בתה של הנשפנית (the blower's daughter, מתוך O כמובן). אין מלים שיוכלו לתאר או להסביר. צריך לראות כדי להבין. "I can't take my eyes off of you" מעולם לא נשמע נכון כל-כך.

וככה זה

כמו שאמרת שזה יהיה

החיים עוברים לי בקלות

רוב הזמן

וככה זה

בקיצור

ללא אהבה, ללא תהילה

ללא גיבור בשמיים שלה.

אני לא יכול להוריד את עיניי ממך

אני לא יכול להוריד את עיניי ממך

אני לא יכול להוריד את עיניי ממך

אני לא יכול להוריד את עיניי ממך

אני לא יכול להוריד את עיניי ממך

אני לא יכול להוריד את עיניי.

אבל "בת הנשפנית" (שנכתב, אגב, במקור על בתה של המורה של דמיאן לקלרינט, בה התאהב נואשות ובצורה חד-צדדית, כך לפחות לפי הגרסה הרשמית), הגם שדועך לו בסוף הסצנה ונעלם, ממשיך ללוות את הסרט ברוחו ובנפשו לכל אורכו. אמנם "קרוב יותר" המחזה עלה על במות כבר ב-1997, כנראה הרבה לפני שדמיאן הגה את השיר המושלם הזה, אבל קשה להתעלם מכך שפטריק מארבר (המחזאי, שגם כתב את העיבוד לקולנוע) בנה עלילה שמתאימה ככפפה למלים הענוגות והכואבות של רייס.

וכך, לאורך הסרט, לא הפסיק דמיאן להדהד בראשי, כשהוא שר על האהבה המיואשת שלו, על השגרה ללא אהבה, על השכחה, על ההכחשה, בעוד הגיבורים שעל המסך מציגים את אותו הדבר ממש. ובדיוק כשחשבתי שזה באמת לא יפה שאפילו לא הניחו לדמיאן לסיים את השיר כמו שצריך, במיוחד לאור העובדה שהסרט כולו שואל ממנו ברוחו, מגיעה סצינת הסיום, ובה שב ועולה, מההתחלה ועד הסוף, השיר הנפלא, וסוגר את הסרט באותה צורה נפלאה בה הוא פתח אותו.

וככה זה

כמו שאמרת שזה יהיה

שנינו נשכח את משב הרוח

רוב הזמן

וככה זה

המים הקרים יותר

בתה של הנשפנית

התלמיד בהכחשה

אני לא יכול להוריד את עיניי ממך

אני לא יכול להוריד את עיניי ממך

אני לא יכול להוריד את עיניי ממך

אני לא יכול להוריד את עיניי ממך

אני לא יכול להוריד את עיניי ממך

אני לא יכול להוריד את עיניי.

הו, הו, האם אמרתי שאני מתעב אותך?

האם אמרתי שאני רוצה

לעזוב את הכל מאחוריי?

אני לא יכול להסיר אותך ממחשבתי.

אני לא יכול להסיר אותך ממחשבתי.

אני לא יכול להסיר אותך ממחשבתי.

אני לא יכול להסיר אותך ממחשבתי.

אני לא יכול להסיר אותך ממחשבתי.

אני לא יכול להסיר ממחשבתי...

עד שאמצא מישהי חדשה.

על רקע קולו הנפלא של דמיאן, הצ'לו המייבב של ויויאן לונג, והשירה הנהדרת של ליסה הניגן המלווה אותו, המצלמה נפרדת מנטלי וג'וד (וגם מג'וליה "החיוך" רוברטס וקלייב אואן) וחותכת אל החשכה השחורה של כותרות הסיום. היא משאירה אותם  - ואני מחזיק את עצמי בכל הכוח לא לגלות פרטים חשובים ו/או להרוס לכם את פוטנציאל ההנאה - ללא אהבה, ללא תהילה, ללא גיבור בשמיים שלהם, לשכוח את משב הרוח, להישאר בהכחשה, ממש כמו שדמיאן אמר שיהיה.

 "איזה שיר נפלא" אני שומע יותר מאדם אחד ממלמל לעצמו או לשכנו בדרך החוצה מהקולנוע, ומחייך לעצמי בהנאה, כאילו הייתי מעורב בהקלטות עצמן.

מגיע לו, לדמיאן, שיכירו אותו גם מחוץ לביצה הצפופה של שוכני הפורומים ומעופפי הציפור הכחולה. מגיע לו, ל-O, שיגיע לכולם, כדי שלכולם תהיה ההזדמנות להתאהב ולהישבות בקסמו. מגיע לו, ל"בת הנשפנית", שיכתבו עליו סרט.

נ.ב.  "קרוב יותר" הוא סרט יפה כשלעצמו, הגם שבסיכומו של דבר כל מה שהוא הותיר ביום שלמחרת אצל כותב שורות אלה היה בעיקר רצון לשמוע שוב (ושוב ושוב) את דמיאן רייס. מצד שני, גם זה משהו.