שגיא נאור

כבר כמה שנים שהאחד בספטמבר הוא יום מאוד מרגש בלוח השנה שלי. אבל שום דבר, גם לא השמועות והציפיות, לא הכין אותי לאחד בספטמבר 2011.

כבר מה ימים אני נאבק ברגשות ובתחושות, מנסה להרגיע את ההתרגשות. אבל הבוקר, כשיובל שם את התיק על הגב ובצעד חושש-משהו עשה את דרכו אל הדלת, הרגשתי שסערת הרגשות עומדת להכריע אותי.

וכך צעדתי איתו, ועם הוריי, אל עבר בית הספר, מפזם בראשי את המלים של עלי מוהר:

גבר באמצע הבוקר
גבר בלב חייו
על יד גדר של בית ספר לבדו ניצב
והוא זוכר שאביו
פעם הלך אחריו
הוא מנסה לשמוע את קול צעדיו

הלכתי אחריו, לידו, לצידו, מחזיק את ידו. ונכנסתי איתו לבית הספר, לכיתה. הבטתי בו - מתרגש, חושש, מצפה. ילד גדול, גדול כל-כך פתאום.

ועמדתי מהצד בטקס הפתיחה של שנת הלימודים, והוא - עם הכובע הלבן עם הכתובת "שלום כיתה א'" - ישב שם והקשיב, בטח חושש, בטח לא בטוח. עמדתי וחשבתי שבטח גם אני הייתי ככה. הרי אנחנו כל כך דומים בכל כך הרבה דברים. והוא הביט וחייכתי אליו, בעיניים דומעות, כאילו רוצה להבטיח לו שהכל יהיה בסדר. והחזקתי את עצמי לא לבכות.

והם הפריחו בלונים, ואמרו לילדים לבקש משאלה. וגם אני ביקשתי משאלה, בלב. ביקשתי שיהיה לו טוב, שיהיה מאושר. זה כל מה שאני מאחל לו. כל השאר באמת לא חשוב.

ושתמיד תזכור, יובלי, שגם אם תלך בגיא צלמוות אל תירא, גם אם תפול פתאום תמיד אהיה שם בשבילך.

בהצלחה, ילד שלי.