בליל אמש חלמתי שמישהו אוהב אותי
לא תקווה, לא פגיעה, רק עוד אזעקת שווא
בליל אמש הרגשתי ידיים אמיתיות כרוכות סביבי
לא תקווה, לא פגיעה, רק עוד אזעקת שווא
אז תאמרו לי כמה זמן עד שיבוא האחרון?
אז תאמרו לי כמה זמן עד שיבוא הנכון?
הסיפור הוא ישן, אני יודע, אבל הוא ממשיך...
( last night I dreamt that somebody loved me / the smiths)
כשמיכל ניב הגיעה לראיון קבלה בגל"צ, שאל אותה מפקד התחנה מה הוא השיר שהיא הכי אוהבת. היא בחרה ב-Last Night I Dreamt That Somebody Loved Me. התשובה גרמה אז לאנשים בתחנה להרים גבה. בדיעבד היא לא מפתיעה אף אחד.
ביום שישי, 21.1.2000, מיכל ניב התאבדה בתליה. אני זוכר את השיר הזה של הסמית'ס מתנגן ב-102, ואחריו קטע הקודר המכריז כי "משפחת רדיו תל-אביב משתתפת בצער המשפחה". ואז שקט, ועוד שיר עצוב.
באחת התוכניות של "היפות והאמיצות" מיכל דיברה על האפשרות להתאבד. זה היה דבר שגרתי למדי, אבל משום-מה הוא לא הדליק אצל אף אחד מנורת אזהרה. עינב גלילי אמרה לה שאם זה יקרה, ישימו דווקא את התמונה שהיא הכי לא אוהבת בכתבה עליה. מיכל ענתה שמצדה יכולים לשים גם תמונת עירום שלה בשער. ביום ראשון שבו נערכה ההלוויה של מיכל, התנוססה על השער של מעריב התמונה שמיכל הכי שנאה.
מיכל ניב התגייסה לצה"ל כפקידתו של מפקד גלי צה"ל. בעזרת קשרים משפחתיים היא קיבלה צ'אנס במשבצת שוממת דאז, עשר בבוקר (אחרי משדרי האקטואליה). שרון מולדאבי היה העורך המוזיקלי שלה, ויחד איתו היא הביאה לגלי צה"ל רוח רעננה, עם ניחוחות קוצניים והשפעות חזקות משנותיה המוקדמות באנגליה. כשהרוחות החלו לסעור סביב התוכנית, היא הוגלתה לשעה עשר בלילה, והשאר כתוב על דפי ההיסטוריה.
עוד אספר על כך, באנחה,
היכן שהוא, שנים על גבי שנים -
שתי דרכים התפצלו ביער,
ואני בחרתי בדרך הפחות מתוירת
וזה היה כל ההבדל.
(מתוך the road not taken מאת רוברט פרוסט)
אני חושב הרבה על הדרך שבה עוצב טעמי המוסיקלי. בדרך הזו, שאני יכול לשרטט די בבירור היום, יש צומת חשובה מאוד, שבה התפצלה דרך שנקראה "הפסקת עשר עם מיכל ניב", ואני בחרתי בה, בדרך הפחות מתוירת הזו. בעשר-אפס-אפס היה נשמע אות הפתיחה, ולאחריו היתה משודרת מוסיקה מופלאה שכמותה לא נשמעה בשום מקום אחר. מיכל הרבתה לדבר, לנתח, להביע רגשות, והשילוב הקסום בין האינטילגנציה שלה והקול הנפלא שלה היה אחת ההתמכרויות הראשונות שלי.
התוכנית של מיכל ניב הייתה לרבים בדור שלי בית הספר הראשון והמקיף ביותר למוסיקה, מקום שם עוצב האופי והטעם המוסיקלי שלנו. התרבות התל-אביבית, שלבושה שחור ומקדשיה קולנוע אלנבי ו"המדבר" קיבלה ממיכל פסקול נפלא, עטור בכוכבים כמו הוולווט אנדרגראונד ולד זפלין, הקיור והסמית'ס, ניק קייב והג'יזס אנד מרי צ'יין. זו היתה, כפי שהגדיר אותה דני רכט, מערכת חינוך אלטרנטיבית, ואני הייתי בה תלמיד מצטיין. בזמן שאחרים שמעו קיילי וג'ייסון או מייקל ג'קסון אני התמכרתי לרוברט סמית, מוריסי ומאר ולו ריד. במבט לאחור, אני אסיר תודה על הדרך שבה יכולתי לבחור, על הדרך שמיכל התוותה עבורי.
היו מאז עוד תוכניות שגרמו לי ליהנות, להסתקרן, לגלות עולמות חדשים (קוטנר על גלגוליו השונים, "הקצה" של איל פרידמן), אבל אף תכנית לא נגעה בלבי כמו התכנית ההיא של מיכל. דרך הרדיו בחדר שלי הרגשתי שאני יושב איתה באולפן, מביט בה דרך הזכוכית, מרגיש את מה שהיא מרגישה, שומע את מה שהיא שומעת במוזיקה המופלאה שהיא מנגנת, בולע בשקיקה את המלים שלה.
עומר מיכאליס כתב פעם בפוסט לזכרה של מיכל שהקול שלה היה שולח נערים מתבגרים זה אל זו עם תקליטים מתחת הזרוע, עם שירים דרכם הם יכולים היו לחדור זה אל זו, להרגיש אינטימיות, לברוח מהבדידות. האם האהבה הראשונה שלי הייתה מישהי שיותר מכל הזכירה לי את מיכל? אני זוכר את עצמי משמיע לה שירים, במקום שם לא העזתי לדבר. הקול שלה היה גם שולח נערים מתבגרים אל חנויות תקליטים, בחיפוש אחרי אלבומים שהיא ניגנה או הזכירה. הקול שלה היה גם שולח אותם לחפש אחרי התשוקה, להרהר ברעיונות עליהם דיברה.
אני הולך לצבוע את החדר שלי כמו אי במדבר
עם חולות צהובים ולגונה כחולה
להזמין את כולכם לבוא ולגור שם אחר-צהריים אחד
זה יהיה כשאף אחד לא יתבונן – יותר סביר שזה יקרה מאשר לא
נסגור את הדלת ונרים את השמיים – נמצא לנו מקום טוב
אויר-אש-מים-אדמה – את היית גן-עדן
אני מצטער על עצמי
הייתי תחת הרושם שאת הייתי חופשיה וקלה
חופשיה וקלה
(desert island / roy harper)
בספטמבר 1996 הצטרפה מיכל ניב למקימי "רדיו תל-אביב", והייתה שותפה למפץ הגדול של הרדיו בישראל. בתחילה ניהלה את מחלקת המוסיקה, אבל בעקבות הברקה של מנכ"ל הרדיו דאז, ראודור בנזימן, התנחלה ביחד עם תמר מרום ברצועה של תשע בבוקר, ויצרה את ה-תוכנית ברדיו של אותם ימים, "היפות והאמיצות".
"היפות" היו היסטריה, עם שפה והומור משלהן, ועם מאזינים שהעריצו אותן עד עפר (כולל הצעות נישואין בשידור חי למיכל). ניב האינטיליגנטית, השנונה והמאוד מצחיקה היתה דמות ראויה להערצה בדיוק כמו ניב העורכת והמחנכת המוסיקלית. ה"קאמבק" שלה שימח אותי מאוד. אמנם ב"יפות" לא היתה המוסיקה הנפלאה שמשכה אותי אליה מלכתחילה, ובכל זאת זו הייתה מתוכניות הדיבורים הבודדות ברדיו שממש האזנתי לה.
בשלב מאוחר יותר, החליפה עינב גלילי את תמר מרום. "היפות" המשיכו לצבור תאוצה. מעולם לא הגיע רייטינג גבוה כל-כך למישהי ראויה כל-כך. בשל הצלחת התכונית הוחלט להעביר אותן לארבע אחר-הצהריים, עינב ומיכל היו בשיאן (כנראה משום שלא נאלצו עוד להתעורר מוקדם), והחל אפילו משא-ומתן ליצירת תוכנית טלוויזיה ל"היפות והאמיצות".
ואז, בשיא ההצלחה, כמו ביותר מדי סיפורים עצובים על אנשים טובים שאבדו באמצע הדרך, ביום שישי אחד, סתמי ושגרתי, מצאו עינב גלילי וראודור בנזימן את מיכל מתה בדירתה. מספרים שהיא בילתה כל הלילה, שטלפנה בשבע בבוקר לכל החברות שלה, שהשאירה הודעות שונות ומשונות במשיבונים של חברים. אבל איש אינו יודע למה בדיוק שלחה יד בנפשה. את התשובה הזו היא לא טרחה להשחיל או להנחית. היא לקחה אותה איתה, לתמיד.
עלילת חיינו מזיעה בחשכה כמו פנים
המסתורין שבלידה, שבילדות עצמה
עונש רציני משמיים
מי הוא זה שקורא לנו?
למה נגזר עלינו להתפלל צועקים?
למה לא ניתן להגדיר מחדש את המוות?
אנחנו עוצמים את עינינו, אנחנו שולחים את ידינו
וסובבים על שמשה של זכוכית
(dancing barefoot / patty smith)
ביום ראשון, לאחר שמיכל ניב נטמנה בקיבוץ עינת, הקדיש איל פרידמן את תוכניתו "הקצה" למיכל ניב ז"ל, או בעצם למוסיקה שהיא אהבה ונהגה לשמוע ולהשמיע. השירים שצוטטו כאן הושמעו אז בתוכנית. ביום ראשון הקרוב הוא יקדיש שוב את תכניתו לזכרה של מיכל.
מיכל ניב - קריאה מומלצת
כתבה ביוגרפית על מיכל ניב, במגזין "תל-אביב"
פוסט נפלא של geebor לזכרה של מיכל
העלמה והמוות מאת עמי ברנד
פרויקט מעניין בנושא המוזיקה של מיכל בפורום "מוזיקה אלטרנטיבית" של YNET
הפינה לזכרה של מיכל באתר "רדיו תל-אביב "
עדכון, 21.1.04: בפורום מוזיקה אלטרנטיבית של ואינט רשמו עוד כותבים רשימות למיכל בתגובה לזו שלי. אתם מוזמנים לקרוא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
