שגיא נאור

הייתי מוכן לסלוח לעידן רייכל על "ממעמקים"-הסינגל. באמת. את השבועות האחרונים שביליתי בחברת נהגי מוניות, מלצרים ושאר ירקות ששרים להם להנאתם "מי שם נפשו שתהיי מאושרת / מי ישים יד ויבנה את ביתך", בעוד אני נאבק בכוח לא לקבל את תיאורית הקונספירציה של אשתי לגבי השיר הזה (הוא נכתב בכלל עבור האלבום הראשון, הסרט הלך לאיבוד במרתף של עידן, האלבום היה חייב לצאת, אז הוא יצא בלעדיו, ועכשיו סוף סוף הוא רואה אור...), אבל חייב להסכים שהוא נשמע בדיוק, אבל ממש בדיוק, כלומר בדיוק בדיוק כמו הפרויקט הראשון. בקיצור, התנחמתי בזה שתיכף יוצא הפרויקט השני, ועם בחור מוכשר כמו עידן רייכל בטח צפויה שם הפתעה לכל המתעמקים. כמו ש"בואי" הפך באלבום הראשון להיות אצלי השיר שאני מקפיץ מיד קדימה, ודווקא שירים כמו "שושנים עצובות", "טיגסט" ו"השיר של מימי" הפכו להיות האהובים עליי ביותר, קיוויתי שיבוא יום שבו אקפיץ את "ממעמקים" והתענג על שירים מעניינים יותר.

ובכן השבוע הוא הגיע – הפרויקט החדש, תחת השם "ממעמקים" (מה, היה חשש שמה אנשים לא יידעו מה לבקש מהמוכר?), וההתפכחות הייתה כואבת. מפאת הזמן הקצר שעבר, עדיין קשה לתת ביקורת של ממש, אבל הייתי ממש חייב להכריח את עצמי לשמוע את האלבום כמה פעמים לפחות, ולו רק כדי לגבש דעה. שורה תחתונה – "ממעמקים" הוא השיר המוצלח ביותר באלבום. שורה אחת לפני התחתונה – עלייתו ונפילתו של הפרויקט שכל-כך אהבתי. שורה נוספת באזור טוב באמצע – תשכחו מהזהב שהוא קיבל תוך שבוע, בקרוב הפלטינה והדאבל-פלטינה. שורה של גידי אביבי שממש קלעה לדעתי – "השטחיות של "ממעמקים היא סוג של הישג: רייכל אינו דורך במקום, אלא בשום-מקום".

אז מה כל-כך מאכזב ומעצבן בפרויקט החדש?  ראשית, שהוא לא חדש ולא בטיח. נכון, רייכל שיחק אותה והביא את שושנה דמארי שפותחת את האלבום בסערה. סו ווט?  זה לא עוזר כשמה שהיא שרה לא עושה לי כלום. ואחריה באים חבורה של אנשים מוכשרים, מלווה בחבורה של נגנים מוכשרים, והכל בהפקה נפלאה של עידן וגלעד שמואלי, ובכל זאת בשורה התחתונה – כלום. מילים שמדברות על כלום, חרוזים שחורזים כלום לכלום, שפע סגנונות וקולות וצלילים, ובכל זאת – כלום. כמאמר ג'רי וג'ורג', "it's an album about nothing" והמעמקים היחידים שאליהם האלבום הזה מגיע הם מעמקים של שלווה רגועה ודי משעממת, שכנראה תשיג רק מטרה אחת – האלבום יושמע ויושמע הרבה ברדיו, 20 אלף העותקים יגדלו ללפחות 100 אלף (כמו הפרויקט הראשון) ועידן רייכל יסמן עוד וי בחגורה. סו ווט. האם כל זה באמת שווה אם אתה שומע אלבום שלם ואז שואל את עצמך: מה, לעזאזל, הבחור רצה להגיד?

יכול להיות שאני נוטה להיות ביקורתי וכעוס יותר כלפי אמנים צעירים שממהרים למחזר, ממהרים להתמסחר, ממהרים להיכנע לתכתיבים. ובכל זאת, גם מיין-סטרים אפשר לעשות אחרת (ראה, למשל, שרון הולצמן). לא חייבים לפרק את האלבום הראשון המצליח לגורמים, להרכיב מחדש ולשחרר מהר לרדיו כל עוד הברזל חם. ברוב המקרים זה נכשל (מישהו עוד באמת מקשיב לשוטי הנבואה השני?). אגב, ברוב המקרים זה עדיין מוכר יופי.

ואני באמת חשבתי שדווקא עידן רייכל, שבחר במוזיקה אתיופית מאהבה ולא כגימיק, יביא איתו לפרויקט חדש רוחות חדשות, קולות חדשים, הרים וגבעות של ניסיונות וטיולים. כמו אביתר, שהוציא אלבום אלקטרוני לא ברור אבל כל-כך יפה אחרי אלבום הבכורה האקוסטי והרך שלו, כך חשבתי שגם עידן יידע לשים בצד את הפרויקט הראשון ולהתקדם. "ממעמקים"-האלבום טפח לי על הפנים השבוע, וזה די כאב שנפלתי מגן עדן.

בשבוע שעבר שלחה לי חברת הסלולר שלי הצעה להוריד את הפרויקט החדש לטלפון הנייד שלי לפני כולם. כנראה שהייתי צריך לחשוד כבר אז. אל תבינו לא נכון - אין לי שום בעיה עם העובדה ששירים מצליחים הופכים לרינגטונים מאוסים, כי הרי כולנו צריכים להתפרנס, אבל המהירות שבה הגיעו שירי האלבום הזה לדרגת אוסף רינגטונים מעלה הרבה תהיות, רובן לא מחמיאות.

("ממעמקים", אלבום חדש לעידן רייכל והפרוייקט שלו, רק למקרה שלא שמתם לב...)