שגיא נאור

האלבום החדש של מוגוואי נפתח בקטע קצר, שהוא בעצם מחווה גדולה, ולמעשה מהווה הקדמה לאלבום כולו – אם אתה לא בקיא במוגוואי שלך, לא תבין מיד, אבל אם יסבירו לך זה ייראה לך מאוד מעניין; אם אתה כבר מזמן מעריץ את הסקוטים המשוגעים האלה, אז תחייך חיוך רחב ותבין שהנה הם סיפקו לך עוד סיבה מצויינת לאהוב אותם עד כלות. ג'ון פיל ז"ל, האיש שכל-כך הרבה להקות חייבות לו את קיומן, ושמאז לכתו לא מזמן הפך לקלישאה פופולרית ("איך היה נראה עולם המוסיקה ללא ג'ון פיל..."), מציג את הלהקה, קצר ולעניין, "גבירותיי ורבותיי, מוגוואי!", בקולו המוכר כל-כך לכל זאטוט שגדל על ברכיו. כן, מוגוואי לא מאמינים בקלישאות, אבל מאוד מאמינים במורשת של ג'ון פיל, ובאלבום הזה, שמכיל אוסף מההקלטות שהם הקליטו באולפני ה-BBC, עבור התכניות של ג'ון פיל וסטיב לאמאק, הם מכירים – בגאווה ובגאון – בתרומה הגדולה של פיל לקריירה שלהם. איזה כיף להתחיל ככה אלבום.

 Government Commissions - משחק מלים שכזה... הפירוש המילולי הוא "עמלות ממשלתיות", אבל גם "פרסומים ממשלתיים", שהרי ה-BBC עדיין שייך לממשלה הבריטית (לא להאמין...) – הוא כאמור אוסף מסשנים שנערכו ושודרו על-ידי ה-BBC בין 1996 ל-2003, ולמעשה ליוו את מוגוואי דרך האלבומים (והאי-פיז) השונים שהוציאו בתקופה הזו, עם ייצוג הולם לכל אלבום (שני שירים לכל אלבום אולפן, בדרך כלל). כפי שכבר רמזתי לעיל, האלבום יכול להוות מבוא מעניין ומהנה למוגוואי לאלו שעוד לא זכו להכיר בגאונות שלהם, אבל הוא בעיקר תוספת מהנה על המדף למי שכבר נמנה על מעריצי להקת הפוסט-רוק הזו (איך אני שונא את ההגדרות האלה...), שכן מוגוואי – כיאה ללהקה שמחפשת כל הזמן כיוונים חדשים ושינויים – מתרחקים במתכוון מהגרסאות שהופיעו באלבומים, ולמרות שרק שני שירים (הראשון והאחרון) הוקלטו "חי", הרי שלאלבום כולו יש ניחוח "כמעט-חי" מרתק.

גולת הכותרת של האלבום היא ללא ספק הרצועה השישית, Like Herod. למי שעוד לא שמע שלל תשבוחות על הקטע הזה, הנה - על קצה המזלג – הסבר: מדובר בקטע שמופיע במקור באלבום המצויין Young Team (מ-1997). זהו קטע מהסוג שבונים איתו חלומות רוק'נ'רול – ארוך, מתפתח, משתנה ללא הפסקה, נפתח בשקט, שקט שמבשר רעות, עולה לאט-לאט, ואז מתפוצץ בווליום בלתי-מתקבל-על-הדעת, הגיטרות זועקות, התופים חובטים, רעש שמאיים לקרוע אותך מבפנים, רעש מרוכז, ואז שוב ירידה איטית ושקט, ובדרך הכל רפטטיבי, כמעט מדיטטיבי, מדהים. אורכה של הגרסה המופיעה כאן היא 18 דקות (!!!), כאילו מוגוואי החליטו ללכת עם הרגש עד הסוף, לא לקצר משיקולי פלסטיק, לא לרכך, לא להיכנע לתכתיבים. הליינים של הגיטרה מוכרים אך נשמעים מהפנטים יותר, הסולואים רצחניים יותר והשיאים מדהימים (נראה כאילו הקונוסולה באולפן פשוט קורסת בשלב מסויים). זו ללא ספק חגיגה לכל אוהב מוזיקה באשר הוא, ואני חייב לומר שגרסת האלבום המקורית קצת מחווירה לעומת המאמץ המרוכז והמוצלח הזה.

Young Team מספק גם את השיא השני באלבום הזה, לטעמי. R U Still In It היה במקור שיר אהבה-שנאה מתוק-מריר, ענן דחוס-צפוף של קלידים וגיטרה, מאסטרפיס של רגישות שרכב על טקסט נפלא שהושר על-ידי איידן מופט מ-Arab Strap. בגרסה הנוכחית השירה חסרה (וחבל, באמת חבל), אבל מצד שני הרכות והרגישות התעצמו, ניתן לשמוע טוב יותר את המוסיקה הנהדרת שמרכיבה את היצירה המדהימה הזו, וגם כאן מדובר בגרסה מעניינת ומרתקת, שעומדת בזכות עצמה (שהוקלטה, אגב, כשנה לפני יציאת האלבום).

גם Come On Die Young, האלבום המשובח שבא אחרי Young Team, תורם שני שירים, אחד אחרי השני, שהגם שנאמנים לרוח הגרסאות המקוריות שלהם, ממלאים אותם במשב רוח רענן של חיות וספונטניות: Kappa, שמזכיר לרגעים את "Last Night I Dreamt" של הסמיתים, קודר אך פשוט ומאוד מרגש, ו-Cody, אחת מהמוצלחות והמפורסמות שביצירות מוגוואי, המציע באופן די נדיר גם שירה (אם אפשר להגדיר את זה כך), שהיא לא פחות ממהפנטת.

מתוך Ten Rapid, שאיגד את הסינגלים הנהדרים שמוגוואי הוציאו לפני Young Team (בין 95' ל-97'), בחרו מוגוואי לבצע את New Paths To Helicon, חלקים 1 ו-2, שהם אולי מקטעי הגיטרה היותר מפורסמים, ודוגמה מצויינת ליכולת הנפלאה של מוגוואי לחבר גיטרה מעושנת ומלוכלכת עם מגע רך ומהפנט של פסנתר בצורה פשוט מושלמת.  זה רועש, זה קסום, זה חד-גוני מחד, עם עבודה נפלאה של גיטרה ותופים, ופתאום באמצע היצירה מגיעה המנגינה הנפלאה המונחת על מיטה של רעש ודיסטורשן, ואז שוקעת לאט לאט לתוך שינה מתוקה של פייד-אאוט. אולי ניל יאנג טעה, וזה דווקא די נחמד להיעלם אט-אט...

Rock Action מ-2001 היה לטעמי האלבום החלש ביותר של  מוגוואי. נראה שגם הם מסכימים, כי הוא זוכה לייצוג בודד באלבום הזה, Secret Pint, שהוא בהחלט שיר ראוי, הזוכה לגרסה נפלאה ששוב מגמדת את המקור. הנגינה נשמעת חיה ומלהיבה, השירה והפסנתר נשמעים ברור יותר וחזק יותר, והתוספת של הצ'לו מעניינת ותורמת מאוד לאווירה המלנכולית והקודרת של הקטע הזה.

Superheros of BMX הוא אחד הקטעים המוקדמים של מוגוואי (מתוך 4 Satin, האי-פי שיצא ב-97'), אבל הוא נותן תמונה מעניינת לגבי המקום שבו מוגוואי החלו את היצירה שלהם והמרחק הגדול שהם עברו מאז.

האלבום נפתח ומסתיים ברצועות מתוך Happy Songs for Happy People, האלבום האחרון של מוגוואי. Hunted Like A Freak פתח את האלבום ההוא ופותח גם את האלבום הנוכחי. יש לו יכולת נפלאה למשוך אותך לתוך העולם שמוגוואי מציעים, אולי משום שהוא בין השירים היותר מיין-סטרימיים שמוגוואי כתבו אי פעם, אם כי גם הוא מרמז, למי שמוכן לקלוט את המסרים הסמויים, מה באמת צופן העתיד למי שמוכן להתחבר למוסיקה של החבורה הסקוטית. Stop Coming To My House מסיים את האלבום באופן די דומה להתחלה שלו, מין קטע אמביינטי-כמעט, המורכב מגיטרה וקלידים, שכאילו מלווה אותך החוצה, בחזרה לעולם הנורמלי, שם אנשים לא כותבים קטעים ללא מילים ומשתדלים לתמצת רגשות לשלוש וחצי דקות שמתאימות לפלייליסט.

אומרים שעד שלא ראית את מוגוואי בהופעה חיה, אתה פשוט לא יכול להבין במה דברים אמורים. לאלו מאיתנו התקועים בארץ הקודש הרחוקה שמעבר לים, GC מציע הקלטות שמתקרבות – בווליום, באנרגיה, בהרגשה – לאולימפוס ההוא הבלתי מושג (עדיין...), שונות באופן מובהק מההקלטות המקוריות, אבל מגוונות מספיק כדי להוות גם מבוא מעניין וממצה לתופעה הנפלאה המכונה מוגוואי. צריך פשוט לעצום עיניים, לדמיין שמדובר בעצם בסט מופלא שמוגוואי מנגנים אצלך בסלון ופשוט לשקוע לתוך עולם אחר, דחוס, מלוכלך ומעניין. זו חוויה שלא תרצו לפספס.

(Mogwai, Government Commissions, Matador Records, 2005)

 - מבוסס על ביקורת משותפת של מור ושלי ב- - KZSU