שגיא נאור

"כל זה התחיל אולי בארץ של אגדות. במערה אפלה בעולם מיתולוגי, מוקף בהוביטים וברוחות רפאים, השקיף שר הצמידים על המין האנושי הנאנק בבדידותו ואמר: "מסכנים בני האדם, אין איש או אלוקים שרואה אותם או מקשיב להם, הבה נחלק להם צמידים בצבעים שונים, ואולי אז מישהו יבחין בהם סוף סוף".  

"רעיון מצוין", אמר הוביט גמדי תמים. וכך הומטרו בן לילה מיליוני צמידים מהשמים בהפקת ענק שאמורה לסמן את המין האנושי, ואיש עדיין אינו יודע אם מדובר בגאולה ובמזור או במזימה נכלולית נוספת של כוחות על-טבעיים הנשגבים מבינתנו..."

מודה ומתוודה – אדם לא טרנדי אני. בגילי המתקדם אני שומע על רוב הטרנדים דרך העיתונים, ולעתים כלל אינני שומע עליהם, עד שהם הופכים לחדשות של אתמול ו/או מופיעים אצל גיא פינס. כך שאין להתפלא על שגם את טרנד הצמידים פיספסתי כמעט לגמרי, והתוודעתי אליו ממש באיחור (כך נראה לי, לפחות. זה עוד להיט?).

בעיה יותר בעייתית שלי היא האיש הקטן והנון-קונפורמיסט שיושב בתוכי וממלמל כל הזמן דברי תוכחה כנגד ההליכה בתלם. רוב הזמן אני מצליח להתגבר עליו (אחרי הכל, קשה לקרוא לי "מורד"), ובכל זאת לעתים הוא משכנע אותי בצדקתו, ואז שנינו הולכים יחד, שלובי זרועות, אל השקיעה, מרוצים ומרדנים.

במקרה של הצמידים הצבעוניים, האיש הקטן כבש אותי ללא בעיה. עם עזרה קטנה, כמובן, ממר יהונתן גפן.

"...מה כבר אפשר להגיד לאדם שאתה כבר מכיר לפי הצבע, וצמיד הפלסטיק שלו משמיע בלי קול את צעקתו הצודקת לדעתו. שערו בנפשכם פגישה של עונדים בקפה השכונתי או בלובי של מלון. כל אחד וצמידו, ואתה רק צריך לדעת מה הצבע רוצה להגיד לך וכך, בעולם החלול והמפחיד, שבו דעתו של היחיד כבר אינה מזיזה כלום לאף אחד, לומדים בני האדם לסמן את עצמם בצמידים שיוכיחו לא רק שיש להם מה להגיד, הם גם קיימים, ואם אין להם השפעה, לפחות יש להם צבע..."

                צילום: טלי שני ל"הארץ"

כן, אני רואה אותם בקפה השכונתי או ברחוב, כל אחד וצמידו, וקשה לי שלא לסנן לעברם מבט מזלזל, בבחינת הראה לי את צמידך ואומר לך מי אתה (רמז: טיפש!).  מצד שני, בראש כבר מתגלגל השלב הבא במהפך – חולצות שיעידו על הדעה הפוליטית של בעליהן (אופס, כבר יש...), מכוניות שיעידו על ההכנסה של בעליהן (אה, בעצם זה כבר ממילא ככה...), כובעים שיעידו על הטעם המיני של כל החובש/ת אותם (סוף סוף סטארט-אפ!!!  למשל, כובע אדום תחבוש מי שאוהבת גברים גבוהים, חסונים, וחוטאים בכתיבת בלוג... J).

מה שעוד מצחיק/מבלבל בכל הסיפור הזה הוא שלכל צבע יש כבר יותר ממשמעות אחת, וכך למעשה ממש קשה לדעת מה (לעזאזל) רוצה ממני האיש ההוא עם הצמיד. נגיד, צמיד ירוק – אתה בעד איכות הסביבה או תרומת איברים?  סרטן הדם או מלחמה בסרטן?    צמיד אדום, למשל, לובשים תומכי בוש והפועלים למלחמה באיידס. שלא לדבר על הכתום, שאוטומטית מעלה לי את הסעיף, אבל הוא בעצם גם צמיד המודעות לפגיעה עצמית (מה שאגב לא היה מזיק בכלל לחבר'ה מגוש קטיף...).

ולא שהמטרות לא נעלות. להיפך. סרטן, מלחמה בגזענות, איידס, תאונות דרכים – הכל טוב ויפה. אבל רבאק – מאמינים במטרה?   אל תשקיעו 5 שקלים בצמיד. תתרמו את הכסף ישר לגוף הנכון, או יותר טוב מזה – לכו תעזרו, תתנדבו, תשקיעו זמן ומרץ. זה שבזבזתם 5 שקלים ושמתם את הצמיד על היד לא עושה בעצם שום-דבר. למען האמת, זה מזכיר לי את השכנים שלי (הפרטים חסויים) שתולים את כל הקבלות של כל התרומות שהם אי פעם תרמו על דלת הכניסה לבית שלהם (לא הבנתי אם זה כדי להפחיד את המתרימים הבאים או כדי לשדר לעולם שהם פילנטרופים רציניים).

הטרנד הזה, ככל טרנד, יחזיק חודש-חודשיים ויתפוגג. אני מבטיח לכם. בארה"ב הפכה כבר הפילנטרופיה בגרוש לנרקסיזם בגרוש, והצמיד הפופולרי ביותר הוא הצמיד של mynamelets - בצבעים, עם שמות פופולריים של בנות מצד אחד, ואמרה נרקסיסטית ידועה ("לעצמך שמור אמונים", שייקספיר) בצד השני. בעוד חודש, חודשיים, שנה או עשר, כשתסתכלו במגירה ותמצאו את הצמיד איתו הלכתם פעם, נראה שעדיף כבר שזה יהיה צמיד עם השם שלכם ולא איזה צמיד ירוק, שמזמן שכחתם מה היתה מטרתו, ויהיה פאתטי אז כמו שהוא פאתטי היום.

"...ואולי איזו דמות רפאים משקיפה... מלמעלה ואומרת להוביטים הגמדיים: "זה הצליח, חברים! המין האנושי לא יצעק יותר, רק יענוד". ואל תתפלאו אם בקרוב יהיה גם סרט, 'שר הצמידים ואחוות המטומטמים', שייקח לפחות חמישה אוסקרים!"  
                                                                                                                    (מתוך "שר הצמידים" ליהונתן גפן)