"אלף שנות אור ביני ובין האיש מהכוכב שממול.
שעה וארבעים דקות אל מישהו מעבר לגבול.
אני אפילו לא מכיר את השכן שגר קומה אחת מעלי
שזה עשרים מדרגות בדיוק.
מין בדידות שכזאת.
גם בלי אינטילגנציה מכוכב אחר
אני יודע שאני חי כמו אידיוט.
וגם אם אלף חלליות ירחפו מעלי
תמיד אהיה איש בודד מאוד.
אלף שנות אור ביני ובין הקוסם מארץ חוץ
ורק דקה ועשרים שניות לפני הפיצוץ
אני אפילו לא מכיר את עצמי גם אחרי ארבעים דקות של טיפול
פעם פרויד, פעם יונג, פעם פרויד, פעם יונג.
מין בדידות שכזאת..."
(אב"מ / מיכה שטרית)
בתחילת האלבום הראשון של מיכה שטרית, "מסמרים ונוצות", מיד אחרי שיר הנושא, מסתתר אחד מהשירים היפים ביותר באלבום ובכלל – "אב"מ (איש בודד מאוד)". מיכה שטרית על המלים, ברי סחרוף על הלחן, שלמות. שיר שנוגע בך בכל פעם שאתה מקשיב לו, עם מלים כל-כך מדויקות וכל-כך רלבנטיות, שאתה תוהה איך לא אמרו את זה קודם.
נזכרתי באב"מ, כשקראתי היום ב-YNET, שהסיבה העיקרית לביקור התכוף מאוד של ישראלים בקופות החולים היא פשוט בדידות. כן, "מבדידות האנשים הופכים חולים" היה צריך לכתוב המשורר (כן, הוא...), "מעטים יוצאים ממנה נשכרים". בעידן שבו קשה ללכת לאיבוד, עם לווינים שחגים מעלינו, אנטנות שיוצאות מכל חלק בגוף ושולחות את מיקומנו למחשבים מרכזיים, אינספור טכנולוגיות שמאשרות לך להיות always connected, עוד לא המציאו טכנולוגיה נגד הבדידות.
הצעקה / מונק
"אלינור ריגבי אוספת אורז בכנסייה לאחר חתונה
חיה בחלום
מחכה ליד החלון, עוטה את הפנים שהיא שומרת בצנצנת ליד הדלת
למי הן מיועדות?
כל האנשים הבודדים -
מאיפה כולם מגיעים?
כל האנשים הבודדים –
לאן כולם שייכים?"
(אלינור ריגבי / לנון-מקרתני)
כן, כבר לנון ומקרתני תהו מאיפה מגיעים האנשים הבודדים, כמו אלינור ריגבי והאב מקנזי, והיום ייתכן שאף אחד בכלל לא רואה את גב' ריגבי בכנסייה, כי כולם עסוקים במרוץ החיים, לא מכירים את השכן ממול, לא מכירים את עצמם. וכך, בצר להם, פונים האנשים הבודדים למקומות ששם חייבים לקבל אותם – אתה רואה אותם בקופת החולים, בדואר, בבנק. הם יושבים שם, לפעמים פונים לקבל שירות, לפעמים סתם מעבירים את הזמן בלהביט סביב. מין בדידות שכזאת.
ויש כבר כאלה שמתארגנים נגד הבדידות.קום הזו, ומחפשים אלטרנטיבה ראויה ואפקטיבית. הסיכויים, יש להגיד את האמת, קלושים. בחברה שבה כל אחד תקוע בבועה שלו, יושב ומקטר בכל הזדמנות כמה המצב דפוק אבל לא מוכן באמת לעשות שום דבר כדי לשנות אותו, הבדידות הזו רק תתעצם ותתפשט. וכך, נדמה שכל מה שנותר לאדם הוא להשתמש בדמיון, להסתגר בין החדרים ולהתיידד עם עצמו, דבר סביר אך גם דבר נדיר.
"...הולך בין החדרים
מדליק סיגריה ושותק
צועד מקיר לקיר
שלג יורד בחוץ
רוץ, רוץ עם עצמך
תפעיל דמיון וקצת שמחה
מספיק לחלום ולקמט אוויר
ולחיות כמו נזיר או כמו אסיר
הזמן רודף, צוחק, שוחק
והזמן דוחק, שוחק, בוער
מתוך בדידות אתה מבין
שידידות עם עצמך
היא דבר סביר
מתוך בדידות אתה מבין
שידידות עם עצמך
היא דבר נדיר..."
(בין החדרים / פורטיס)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
