שגיא נאור

רבות כבר נכתב על הקשר המתמיד והמסוכן בין עיתונאים למושא כתיבתם. בארצנו הקטנטונת, שבה הרעיון של אתיקה הוא ממנה והלאה, מעולם לא היה הקשר בין העיתונאי לבין האדם אותו הוא אמור לסקר כה קרוב, מסתחבק ולא אובייקטיבי: אורי דן, הסנשו-פנשו של ראש הממשלה, משמש ככתב פוליטי בערוץ 1; המאמן הלאומי מטפח קשרי ידידות עם כתבי הספורט הבכירים (ראו כתבות נרחבות בעניין בעיתוני סוף שהבוע); וכמובן, בביצת התרבות כתבי התרבות ומיטב אמנינו – אנשי קולנוע, ספר ומוזיקה – שותים באותם הברים, הולכים לאותם בתי קפה ונהנים לפרגן זה לזה מעל כל במה.

אותי כל העניין די מחליא, עליי להודות, אולם מזמן השלמתי איתו. מה גם שאני דואג לשמור מרחק הן מהעולם הזה והן מהעולם הזה. נאמן למורשת של גראוצ'ו מארקס אני מעדיף לא להצטרף לשום מועדון שמוכן לקבל אותי אליו בידיים פתוחות. נו, טוב. אז למה נדרשתי לעניין הזה?  הכל בגלל הטור של גל אוחובסקי ב"עכבר העיר" ("הנטיות של אוחובסקי").

כן, אני מהקוראים של אוחובסקי. בדרך-כלל אני דווקא אוהב את הכתיבה שלו, על מוזיקה ובכלל, גם אם הוא מצליח להביא לי את הקריזה מדי פעם (למשל, סיכום השנה במוזיקה העברית השערורייתי שלו). ובכל-זאת, אין עוררין על פועלו של אוחובסקי, הן בעיתונות התרבות והן בתרבות בכלל (כתיבה, תסריטאות ועוד). דווקא בגלל זה – פועלו הדואלי בשני העולמות – הייתי מצפה ממנו ליתר זהירות כשהוא נדרש לטפל בתחומים הקרובים לליבו. דווקא בגלל זה, הטור שלו השבוע, תחת הכותרת "מכתב אישי לאבי בניהו" גרם לי לתחושת קבס נוראית (ביטוי, אגב,  בו משתמש אוחובסקי בטור. לא נגעתי...).

ומה רוצה אוחובסקי מבניהו?   ובכן, הוא נדרש למדיניות "הדלת הסגורה" של גלגל"צ. כן, עוד פעם הפלייליסט. "חייבים לרענן את רשימות השידור בגלגל"צ", הוא כותב, "להוריד את כמות השירים הישנים ולתת הרבה יותר מקום בשעות השיא למוזיקה חדשה". לכאורה, שום דבר רע, חוץ מכך שהעניין כבר נאמר ונטחן מספר פעמים רב הזהה אולי רק למספר ההשמעות של "אדוני" של רוני, ובכל זאת טוב שגם אייקון כמו אוחובסקי אומר את הדברים. אז מה בעצם אני רוצה מהאיש?

ובכן, אוחובסקי מביא דוגמה לטענתו. ובכן, ילדים, איזה אלבום אוחובסקי הצטער לראות נדחק לאלמוניות בשל השיטה הגלגל"צית?    אלג'יר?  ארי גורלי??  רות דולורס-וייס??? בתי???!!!  הגזמתם. "לפני חודש", הוא כותב, "יצא לאור תקליטם של היונים, שאחד מהם הוא חברי הטוב גיא אסיף. זה פרויקט חסר תקדים, בדיוק ההיפך מנוסטלגיה מתקתקת... זו פעולה שעליה הם ראויים לפרס שרת החינוך... ואכן הביקורות כולן היללו את הדיסק הזה, ששמו "אז היה אז". הרדיו הגיב כצפוי. ברשת גימל התנפלו... גם ברדיו תל אביב ושאר התחנות האיזוריות הבינו שזה פופ ישראלי עדכני במיטבו. ומי לא השמיע את השירים אף פעם? גלגל"צ".

הבנתם את זה?   כל העניין הגדול סביב גלגל"צ ובניהו בגלל שהם לא השמיעו מספיק את הדיסק של החברים שלו. באמת לא בסדר. מסע יחסי הציבור המטורף סביב האלבום הדי זניח של "היונים" לא הספיק לו;  הקשרים האישיים של גיאגיא אסיף ושאר חברי הלהקה עם מיטב העיתונאים, שהובילו לכתבות שער שלא היו מביישות אלבומים חדשים (ומקוריים) לא מספקים; העובדה שהחלק הראשון של הסדרה, מבית היוצר של פוליאנה פראנק, שהיה לטעמי משובח הרבה יותר, לא זכה לעשירית הרעש והצלצולים שזכה "אז היה אז" לא מזיזה לו; העניין שכל תחנות הרדיו משמיעות את האלבום, עניין שהרבה אמנים חדשים ומוכשרים היו מייחלים לו בחלומותיהם הוורודים ביותר, לא נכנס בכלל לשיקוליו. לא, בניהו לא השמיע את "היונים, אז אוחובסקי כועס על בניהו. באמת לא בסדר מצדו של בניהו.

            אוחובסקי ולידר. קבס נוראי.

וכאילו להכעיס, אם זה לא קרה לכם עד הנקודה הזו, אוחובסקי מסיים את הטור בדיון בעברי לידר, "אחד האמנים היחידים שכן עוברים את מערכת הסינון". מה הבעיה עכשיו, אוחובסקי?  "טוב שהם משמיעים כל שיר חדש של לידר ושל אביתר בנאי ושל אהוד בנאי ושל ברי סחרוף, אבל זה לא חייב להיעצר שם", הוא כותב, "למעשה, אם הם היו מוסיפים לפליילסט אחת לחודש שיר לועזי חדש שלידר אוהב, כבר היה מצבנו משתפר בהרבה". הבנת את זה, בניהו? בפשטות ובישירות, הנה הרצפט: כל אלבום שמוציא חבר, קרוב או ידיד המשפחה של אוחובסקי, יש לזכות בהשמעות רבות. בין שיר אחד מאלבום של חבר של אוחובסקי לשיר אחר של קרוב של אוחובסקי, אפשר בהחלט לשאול את עברי לידר מה בא לו לשמוע ולהשמיע שירים שהוא אוהב (אגב, מעניין אם אוחובסקי בעד שירים שנכללו בפסקולים לסרטים שהוא כתב, ועברי לידר אהב כל-כך עד שהעתיק מהם?  J)

ואם כבר לידר, אז אוחובסקי מנצל את העשר שורות שעוד נותרו לו בטור כדי בו-זמנית גם לפרגן לאלבום של עברי לידר ("חבר", זוכרים?) וגם להיכנס במי שהעזו להביא ביקורת על האלבום האחרון שלו: "היה לי ברור שהדיסק החדש שלו יחטוף אש. אז קראתי את כל מה שכתבו המבקרים האחרים [!!!] ונדמה לי שרבים מהם לא ממש הקשיבו לו, אולי פעם וחצי, ובעיקר כתבו דעה שהכינו מראש בבית...". ועוד כותב אוחובסקי: "אם אתה צעיר שחייב להפגין שרירים, לידר המצליח הוא האיש להיכנס בו... אולי הצרה היא שכמו בגלגל"צ רוב הצעירים בגילם בתקשורת הישראלית הם למעשה זקנים בנפשם...".

ובכן, הנה וידוי מסוכן: אני צעיר יחסית בגילי (בטח ביחס לאוחובסקי), ושנאתי את האלבום של עברי לידר. שמעתי אותו פעם וחצי, כי פשוט לא ראיתי כל טעם להשקיע עוד זמן באלבום הממוסחר והמשעמם הזה, שהשיר הטוב ביותר בו הוא פשוט העתקה בוטה. שום שרירים, שום מצליח ושום בטיח. פשוט אלבום רע, מאיש צעיר, שעושה מוזיקה משעממת וממוסחרת, כאילו היה זקן בבית אבות, אלא שלצדו עומד חברו הטוב אוחובסקי, ונוהם ונושך (שום רמיזה סקסיסטית...) כל מי שמעז לומר אחרת.

היה עדיף לכולם שגל היקר ימשיך לפרגן ללידר בסרטים אותם הוא כותב (ומביים ה"בעל" האוהב) ולא יפגין את הדעות הכל-כך לא אובייקטיביות וכל-כך לא רציניות מעל דפי עיתון.

לפני כחודש הספיד אותו אוחובסקי את העיתונות הכתובה בטור שלו. הוא כתב שחלה הדרדרות עמוקה ברמת הכתיבה, שלוותה גם בירידת שכר עצומה עליה הרחיב אותו אוחובסקי (כמובן, מנקודה אישית). חבל שבטור השבוע הוא מספק הוכחה חותכת לכל אלה שחיפשו לכך שהעיתונות הישראלית הגיעה על סף פשיטת רגל, לא כלכלית כי אם מוסרית, וכי מי שמחפש כיום חוות דעת אובייקטיבית ורצינית לגבי כל נושא – פוליטיקה כביקורת אלבומים – בוחר לעשות זאת בפורמטים אחרים, דוגמת הפורומים או הבלוגים. עם נטיות מגעילות כמו אלו שאותן הפגין אוחובסקי בטורו ביום שישי, מקומה של העיתונות הכתובה אינו אלא רק כעטיפה לדגים...