אני אזכור זאת
ודבלין בסופת גשמים
ואני יושבת בדשא העמוק בקיץ
מרגישה חמים
אני אזכור זאת
כל לילה חסר מנוחה
היינו כה צעירים אז
חשבנו שכל מה
שאנו יכולים לעשות הוא דרך נכונה
ואז עברנו
נגנבנו מתחת לעינינו המשגיחה
ואני תוהה לאן אתה הלכת
תגיד לי, מתי האור נגדע?
אתה תקום
אתה תחזור
עוף-החול מבין הלהבות
אתה תלמד
אתה תקום
אתה תחזור
עבור מי שהנך
אין עוד טרויה
בשבילך לשרוף
ואני מעולם לא רציתי לפגוע בך
אני נשבעת, לא התכוונתי
לדברים אשר אמרתי
מעולם לא התכוונתי לעשות את זה לך
בפעם הבאה אשמור את הידיים שלי לעצמי
הו, האם היא אוהבת אותך?
מה אתה רוצה לעשות?
האם היא זקוקה לך כמו שאני?
האם אתה אוהב אותה?
האם היא טובה בשבילך?
האם היא אוחזת בך כמו שאני?
האם אתה רוצה אותי?
האם עליי ללכת מכאן?
אני יודעת שאתה תמיד אומר לי
שאתה אוהב אותי
רק שלעתים אני תוהה
האם להאמין בכלל?
הו, אני אוהבת אותך
אלוהים, אני אוהבת אותך
אני הייתי הורגת דרקון בשבילך
אני אמות
אבל אני אקום
ואני אחזור
עוף-החול מהלהבות
אני למדתי
אני אקום
אני אחזור
ואתה תראה אותי חוזרת
עבור מי שאני
אין עוד טרויה
בשבילי לשרוף...
(מתוך "טרויה", מלים: שיניד אוקונור)
הציפור הכחולה, מסורה כתמיד, הביאה לי בסוף-השבוע הקלטות נפלאות של תוכניות של מיכל ניב ז"ל.
(אני מתנצל מראש שאינני זוכר מביתו של מי היא הגיעה... מי שזה לא יהיה – תודה ענקית מקרב לב!).
זו כנראה כוחה של מוסיקה נפלאה – עשרים שנה אחרי, והיא עדיין טריה ומעניינת ומופלאה כמו ביום שהיא שודרה מעל גלי האתר. הבחירות נפלאות כמו שתמיד היו בתוכניות של מיכל, הכל אפור וגשום ואפל, חסד מופלא.
ואז, בעודי מאזין לפסקול של שנות התבגרותי עם חיוך גדול מרוח לי על הפנים, ניב הציגה את "Troy" של שינייד אוקונור, ולבי החסיר פעימה. יש מעט מאוד שירים שכשהם מתנגנים הם זורקים אותי כל-כך חזק לתוך קטעים בהיסטוריה (הדי קצרה) שלי, כמו "טרויה" המופלא, מתוך "האריה והקוברה", אלבום הבכורה הבלתי-רגיל של שינייד מ-1987.
את הטקסט המדהים של Troy כתבה לי מישהי שאהבה אותי, כשאני הייתי מאוהב מעל הראש במישהי אחרת, מין תואמת מיכל ניב שכזו, שמילאה את חיי המתבגרים באהבה מטורפת וחסרת סיפוק, סוג מוזר כזה של אהבה. כשהיא כתבה לי את המלים, רוחם היתה ברורה לי, הכאב וחוסר האונים, ובכל-זאת התחבטתי מאוד במשפט "אין עוד טרויה בשבילך/בשבילי לשרוף". השורה הנפלאה הזו הוסיפה לסקרן אותי כאשר Troy הפך להיות אחד מהשירים האהובים עליי ביותר (והוא נותר כזה עד היום).
השאלה בדבר המשמעות של טרויה בהקשר הזה, של יחסים אישיים קשים ומתוסבכים, נותרה מעין סימן שאלה עבורי במשך תקופה די ארוכה (אח, הימים החשוכים נטולי האינטרנט ההם...). אבל לבסוף, בשיחה מקרית עם אדם חכם ויודע ספר, התעלומה נפתרה. טרויה האחרת, הנוספת, היא טרויה השנייה של המשורר האירי המפורסם ויליאם באטלר ייטס.
"אין טרויה שנייה" (No Second Troy) הוא אחד השירים המפורסמים של ייטס. השיר, המכיל ארבע שאלות רטוריות, שהתשובות אליהן נמצאות למעשה בשיר עצמו, דן ביחסים של ייטס עצמו עם אשה, ש"ממלאת את חייו בסבל", אך נוהגת כך פשוט משום ש" מה עוד יכלה לעשות שהרי היא מה שהינה??". השיר מסתיים בהרהור האפוקליפטי "האם היתה לה עוד טרויה לשרוף?". כן, מצאתי לבסוף את הטרויה שלי, וכמו עוף-החול גם אני קמתי לתחיה עם סוף המסע.
מדוע אאשים אותה שמילאה לי יממות
בסבל, או שלאחרונה היא מלמדת
אנשים בורים דרכים כה אלימות
או משליכה את הרחובות הקטנים עבור הגדולים באמת,
שיש להם רק אומץ המשתווה לתשוקה?
מה יכול היה לגרום לה לשלווה עם נפש
שאצילותה הפכה פשוטה כמו דלקה,
עם יופי כקשת נמתחת, סוג שהוא
לא טבעי בימים אלה שעתה,
שהוא גבוה וגלמוד ונוקשה עד בלי סוף?
מדוע, מה עוד יכלה לעשות שהרי היא מה שהינה?
האם היתה לה עוד טרויה לשרוף?
("אין טרויה שניה" / ו. ב. ייטס)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
