שגיא נאור

השבוע (וגם בשבוע הבא) אני במילואים. כן, האקט הזה, חד-שנתי בדרך-כלל, שבו אתה מכניס את המוח לקופסא וסוגר עם בריח, שם על עצמך מדים שלא נראו עליך טוב גם כשהיית בן 18, ויוצא לשרת את המדינה, שזה במילים אחרות לא לעשות (כמעט) כלום ולקבל כסף. בכל שנה נדמה שהמרחק בין צה"ל של ימינו לבין זה של "גבעת חלפון" מעולם לא היה קטן יותר...

ובכל זאת, ככל שאתה מתבגר ומתרחק מהסדיר, כך אתה מתחיל למצוא סדר באי-סדר, כלומר אתה מפצח את המנגנון הסבוך והסודי שמאחורי שירות המילואים. לטובת אלה שעדיין לא גילו את האור, אני עומד להקדיש את הטור השבועי למתן תורה – עשרת הדברות עליהם בנוי צה"ל, החוקים שעליהם הוא מושתת, העקרונות הסודיים שעומדים בבסיס הקונספציה, ואלו הם (מחולקים, כמובן, לשלושה חלקים, כמו כל דבר בצבא):

 קלישאות אל-זמניות

1. בלי חום אתה לא חולה.

מיותר אפילו להסביר – כל מי שדרך אי-פעם בתוך נעל צבאית יודע שהצבא לא מכיר במחלות שאינן מלוות בחום. כך שגם אם אתה חולה בשפעת, כל גופך כואב ואינך מסוגל להחזיק את הראש ישר, אל לך אפילו להטריח את עצמך לרופא – קח אקמול, שתה מים ותתפלל חזק שתרגיש יותר טוב או שהחום יעלה.

2. עד שלא יורד החושך לא יוצאים הביתה.

אם חוק 1 הוא חוק עקרוני שתקף לגבי כל חייל, הרי שחוק 2 הוא כנראה חוק 1 של חיילי המילואים. לא משנה אם אין שום דבר לעשות כל היום, אם סתם אתה יושב ומתבטל, גומר שלושה ספרים ביום או מחברת שלמה עמוסה בתוצאות משחק הקלפים, עד שאין חושך (ובשעון הקיץ זה די מאוחר...) אין סיכוי שתשתחרר הביתה. מישהו, היכן שהוא, מתי שהוא, לימד את כל הקצינים האחראים בצבא שכל דקה אבודה (כלומר, בשעות האור) יכולה להפוך לדקת עבודה, וכך הם ימצאו תירוצים, ינאמו נאומים, יתדרכו תדריכים – הכל, העיקר שתישאר עד שיגיע החושך. אז נדבר...

3. טבח צבאי לא יודע להכין שום דבר כמו שצריך, פרט לביצים קשות.

תהרגו אותי איך במעצמה קולינרית כמו מדינת ישראל מצליח הצבא לבחור את האנשים הכי פחות מוכשרים לתפקיד הטבחים, וזה כשכבר נפוליאון ידע שהצבא צועד על קיבתו. וזה בכלל לא משנה עם אילו מוצרים הוא צריך לעבוד, הטבח הצבאי יידע לקלקל הכל – הוא ישרוף את ההמבורגר, יטביע בשמן את הצ'יפס, יהפוך את תפוחי האדמה לקשים כמו אבן ואת המיץ לחסר טעם. אבל מה – הביצים הקשות הקרות תמיד יהיו לעניין. וכך מוצא את עצמו החייל הישראלי רעב (ראו חוק 4) בתור לשק"ם, לצד החיילת הישראלית שמוצאת את עצמה משמינה (ראו חוק 5) עד אין קץ. 

4. היחיד שבאמת יודע איפה יהיה התרגיל ומתי הוא הגזלן.

עזבו אותכם מהקצין שלכם, תשכחו מסמב"צים או קציני מודיעין. יש רק מישהו אחד במדינה שבאמת יודע איפה תעשו מילואים, מתי תפרשו בשטח ואיפה מסתיים הציר – הגזלן. עם האוטו-גלידה החבוט, עם המערכת הלא-מתפקדת, עם כסאות הפלסטיק והשמשיה, עם המאבקים המתמידים עם הקצינים שחושבים שהם מנהלים את התרגיל – הגזלן הוא הדבר הכי קבוע והכי בטוח במילואים. וחוץ מזה, כמו שהטבח הצבאי מבשל (ראו חוק 3), איך היה הצבא שורד ללא הסיגריות, המגנום והבקבוק קולה שמציע הגזלן במחיר שווה לכל נפש (נפש המתגוררת בהרצליה פיתוח, כמובן).

פרט

5. החייל הישראלי יהיה תמיד עייף, רעב ומבואס.

גם חוק 5 תקף במיוחד לגבי חיילי המילואים, אם כי הוא נותן את אותותיו גם בסדירים. לא משנה כמה ישנת בלילה, לא משנה שהארוחה האחרונה היתה לפני 5 דקות, לא משנה שהמילואים נגמרים בעוד שעה – חייל, כלומר אזרח במדים, יהיה תמיד עייף, מוכן לישון בכל מצב, תמיד רעב, מחפש נואשות אחר שק"ם (היום שק"ל) או גזלן או איזה שקית וופלים שמישהו שכח את קיומה, ותמיד מבואס, רואה שחורות, לחוץ בית, שונא את המדינה.

6. החיילת הישראלית שמנה.

חוק 6 הפתיע אותי מאוד במילואים הראשון שלי, ואני מוכן להישבע שהמצב לא היה ככה כשהייתי בסדיר, ועוד יותר – שהמצב מדרדר משנה לשנה. החיילת הישראלית היא פשוט (לא נעים לומר) בהמה, והמדים הירוקים לא מסייעים לה. אינני יודע איך זה קורה, שהרי לפני הצבא ואחריו הבנות הישראליות הן דקיקות ויפהפיות, אבל החיילות שאני זוכה לפגוש במילואים הם גושי בשר רוטטים, עגולים וכבדים, שפשוט מתקשים אפילו לעורר את החייל העייף, הרעב והמבואס ביותר (ראה חוק 5).

7. החלטה של קצין תמיד תהא תקפה עד בואו של קצין בדרגה גבוהה יותר.

אם מרפי היה קצין בצבא הישראלי, כנראה שזה היה החוק המקורי שהוא היה מנסח: קצין בצה"ל שמחליט החלטה כלשהי, קלה כחמורה – החלטתו תהא תקפה רק עד בואו של קצין בדרגה גבוהה יותר. יתרה מזאת, הקצין הבכיר יותר תמיד (!) ינסה להפוך את ההחלטה המקורית (כנראה כדי לבסס את מעמדו). וכך מוצא את עצמו חייל המילואים (החפ"ש) נחשף לשלל החלטות סותרות של ילדים בדרגות, המבזבזות לריק את זמנו היקר מאוד (אותו כולנו משלמים), ומגלה ששוב הגיע החושך (ראה חוק 2) ולא הספקנו שום דבר גם היום.

טכנולוגיה

8. תורת הלחימה של צה"ל במאה ה-21 מושתת ביסודה על הטלפון הסלולרי.

אל תאמינו למה שמספרים לכם – כן תקשוב, לא תקשוב, כן סלולרי צה"לי, לא סלולרי צה"לי –צה"ל

נשען על שלוש זרועות חשובות, בלעדיהן אין לו קיום: סלקום, אורנג' ופלאפון. הדבר הראשון שכל קצין יודע, לפני שהוא מספר לך מה תפקידך או מחתים אותך על נשק, הוא שהוא חייב לקחת ממך את מספר הסלולרי שלך. אחרת הוא לא ימצא אותך, לא יידע מה אתה עושה, וברגע האמת מי יודע מה יהיה. אם אני הייתי אסטרטג של צבא אויב, הייתי נוטש את הטנקים והמטוסים, ומתחיל לאסוף בבורסה של תל-אביב מניות של החברות הסלולריות. האדם עם הנוקיה ינצח.

9. רכב השטח האולטימטיבי הוא רכב חברה.

כל מיני קצינים עם כל מיני דרגות מגיעים בגי'פים שלהם לשטח, ועיניהם מנצנצות מהתלהבות. אבל מי סופר את הלנדרוברים, האיסוזואים וההאמרים?   כלי השטח האולטימטיבי, וזאת יודע כל מילואימניק, הוא רכב חברה. מילואימניק ברכב חברה, ולא משנה אם הוא יפני, קוריאני או אמריקאי, יגיע לכל מקום – הר, עמק או נחל, בדרך לא דרך, העיקר שהאוטו יחנה ליד הש.ג. ואפשר יהיה לברוח הביתה שניה אחרי שיירד החושך (כן, ההוא מחוק 2). אגב, רכב החברה משמש גם כמרכז בידור, אוהל (לשינה), יחידת אפסנאות (לאחסון התיקים) ואפילו מטבח (במובן שהוא לוקח אותך כמה שיותר מהר למזללה הקרובה למקום מילואיך). אגב אגב, רכב החברה ניחן בעוד תכונה מדהימה – הדרך הביתה תמיד לוקחת חצי מהזמן שלוקחת הדרך אל המילואים. אל תשאלו אותי איך.

10. בלי נשק וקיטבג אתה לא באמת חייל.

הגעת למילואים?  מדביקים לך נשק וקיטבג. אבל למה נשק, אם בעצם אתה רק אפסנאי או טכנאי או טבח?  איזו שאלה – שתוכל להגן על עצמך. אבל למה נשק, אם לא ירית כדור כבר עשר שנים, ואתה לא זוכר אפילו איך מתפעלים את האמ-16 הזה??  איזו שאלה – שתוכל להגן על עצמך. אבל למה נשק, אם ממילא תאפסן אותו בבגאז', או תשכח אותו בצד האוהל או שהוא ייקבר תחת ערימה של חול ביום הראשון???   איזה שאלות יש לך, באמת.    וקיטבג אתה תיקח גם אם אתה לא זקוק לכלום - הבאת קיטבג מהבית, גם מעיל, תודה. כי בשביל מה יש אפסנאים (סליחה, מש"קי לוגיסטיקה) בעולם?   אה, רוצה חולצה גדולה?  זה אין. תבוא מחר.

וכך, עולם כמנהגו נוהג. שבוע שלם הייתי במילואים, אולי שעתיים של עבודה, ושאר הזמן נהנה מהנוף המדברי, משעות איכותיות של וויסט, משיחות עמוקות על כל נושא שבעולם, מספר ומוזיקה טובה*. בקיצור, החיים הטובים, ועוד משלמים לי על זה. אז למה, לעזאזל, אני לא מפסיק להתלונן???

נתראה בעוד שבוע. עד אז אני (וגם אתם) אחשוב על זה.

* למילואים האלה לקחתי איתי את "ארבעה בתים וגעגוע" של אשכול נבו, ואת "עומד על נייר" של אביתר בנאי ו"11 א'" של ברי סחרוף (עליהם כבר כתבתי כאן). אחרי המון זמן שלא היתה לי שלווה לקרוא ו/או לשמוע מוסיקה, בכיף ובלי מגבלת זמן, מצאתי את עצמי מתאהב מכל אחד מהשלושה ובשלושתם יחד. הפוסטים כבר נכתבו, בבלוג הפרטי שלי המאוחסן אי שם במוחי הקודח. מן הסתם, הם יגיעו גם לכאן במהרה, עם סיום המילואים.