שגיא נאור

"...כל העולם דממה,

כל העולם שממה"

                        (מתוך "אגדה יפנית")

יום שלישי, שש בבוקר, אמצע המדבר, כל העולם דממה, כל העולם שממה. אני מסיים בדיוק שמירה כשקריינית החדשות בגלי צה"ל עולה ומודיעה שאהוד מנור נפטר לפני כשעה בגיל 64, כנראה מדום לב. אפשר לשמוע בקולה את ההלם. זריחה עולה על המדבר, ואני חושב שאלוהים כנראה ממש משועמם השנה, או לפחות חסר לו מאוד תוכן בעברית – נעמי שמר, אריק לביא, אפרים קישון, דודו גבע, ועכשיו אהוד מנור. יופי של צוות הווי אפשר לפתוח שם למעלה.

"...ואם השיר הזה נשמע לכם כואב,
זה רק מפני שהוא יוצא מתוך הלב.
מעט מקריח, פחות מבטיח -
אולי,
אבל השיר הזה אוהב, לא עוזב..."

                        (מתוך "ואם השיר הזה נשמע לכם מוכר")
 

אחר-כך הגיעה, כמובן, תורו של האבל הלאומי, עם הדמעות והמלים היפות, והתחרות בין המראיינים והמרואיינים על הרייטינג של האבל (מה שאותי קצת מכעיס/מגעיל). אבל כל פולחן המוות הזה (פרטים אצל מיברג) לא יכול היה לחבל בתחושה האותנטית של עצב, של אבל, של פרידה ממישהו שמלווה אותנו מאז שנולדנו.  כי אהוד מנור לא היה "רק" הפזמונאי הפורה ביותר בזמר הישראלי, לא היה "רק" אוהב מוסיקה מושבע שגם אני גדלתי על תוכניות הטלוויזיה והרדיו שלו, לא היה "רק" מי שכתב מלים שכולנו כתבנו במכתבים ("ברית עולם", למשל) או שרנו בטקסים ("אחי הצעיר יהודה", "אין לי ארץ אחרת") – אהוד מנור, כך אמר רוני סומק באחת מתוכניות הבוקר, פיצח את הקוד של התרבות הישראלית, ו"מסוגל, כמו בפזמונים לו, להסתכל לכל אחד בעיניים ולדבר איתו כמו שצריך לדבר". וזה מוזר, כי בעצם אהוד מנור היה אולי ההיפך הגמור מהישראליות בת זמננו: הוא היה רגיש, עדין, רומנטיקן, אופטימיסט, איש משפחה נאמן, משכיל.

                              מסע הלוויה, בנימינה. צילום: תומריקו ל-YNET.

"גן עדן די קטן
וגבולו גיהנום.
מלאכים עפים,
אך כנפי השלג חרוכות,
עיניים עייפות, אדומות.

עוד נשיקה אחת,
עד אובדן נשימה.
כשהלב נשבר,
הכאב מתוק, העונג הוא מר..."

                        (מתוך "מה זאת אהבה")

הוא כתב שירי אהבה מופלאים – לארץ, לילדים שלו, לאשתו, וגם בעצם לכולנו. "תהליך היצירה הוא בעיקר המאמץ לאחות את השברים למשהו שלם", הוא אמר בראיון לפני חמש שנים, "אפילו אם רואים את הדבק, אני מרגיש שהייעוד שלי בחרוזים הוא לא לכתוב שיר ייאוש, אלא לחזק את החלום". ואת החלום שלו הוא טווה והגיש לנו, כאילו מכסה אותנו במורשת תרבותית ענקית ומחייבת, ומעביר לנו, הדור הבא, את השרביט.

"הדור הבא ישן בחדר הסמוך,
אני שומע את נשימתו.
הדור הבא חולם בחדר הסמוך
וממלמל פחדים מתוך שנתו.
אני רוצה אליו לגשת
ולחבק אותו חזק
אך מחשבה שניה עוצרת -
אני טעיתי, הוא יצדק.

דור, דור,
אל תשבור את חלומך, כמוני.
דור, דור,
אל תמכור את עולמך.
עיניים פקח
אך אל תשכח
כל מה שאתה רוצה עכשיו.
ידיים שלח
אך אל תבטח
באלה הקוראים לשוא.
אל תשתוק - עמוד מולי
אל תסמוך על הדור שלי!"

                                    (מתוך "דור")