שגיא נאור

פרולוג

את הזמן שביליתי במילואים החלטתי לנצל סוף-סוף להשלמת חוסרים תרבותיים, ובראש הרשימה שלי עמד "ארבעה בתים וגעגוע" של אשכול נבו. ההייפ סביבו, כשיצא לאור, היה אדיר, כולל מקום טוב ברשימת רבי המכר והמלצה עליו מכל מי שרק קורא ספרים. עניין אותי מאוד לדעת האם כל הרעש הזה מוצדק, ובמיוחד עניין אותי לדעת איך נשמע קולו של סופר (כמעט) בן גילי (33). אושר גדול מילא אותי כשסיימתי את הספר, בשעת בוקר מוקדמת באמצע המדבר, וגיליתי שההבטחה אכן התגשמה. יכול להיות שהמוסיקה הפנימית שלי פשוט התחברה נפלא עם המוסיקה הפנימית של "ארבעה בתים", אבל נראה לי שזה יקרה גם לכם.

בית ראשון

אחרי שעמיר יונק מנועה את העלבון, משהו מזה נשאר בו.

            ונצבר במעמקי הבטן.

            כך, בלי משים, פועל לו חוק שימור העצב.

הכתיבה של אשכול נבו לא דומה לאף סופר ישראלי שאני מכיר. מי שהתפרסם בכתיבת סיפורים קצרים, מביא את הכלים של הסיפור הקצר לתוך הרומן הראשון שהוא מפרסם, והתוצאה מרשימה ביותר.

"ארבעה בתים וגעגוע" מחולק לפסקאות קצרות, ושוזר דוברים רבים, המתחלפים ביניהם כל הזמן, ויוצרים מארג מעניין של קולות וצבעים. לעתים אותה סצנה ממש מתוארת מנקודת מבט של כל הפרטים המעורבים בה, כולל מספר אובייקטיבי, וכך נחשפת התמונה כולה, בלי תלות במבט הסובייקטיב של דובר זה או אחר. 

"ארבעה בתים" מביא את סיפורם של עמיר ונועה, זוג סטודנטים (הוא לפסיכולוגיה; היא לצילום), העוברים לגור יחד בפעם הראשונה, בדירה השייכת לסימה ומשה, וגם צמודה אליהם (כולל קיר משותף וחור שנפרץ בו, כדי שכל הצדדים יוכלו להשתמש בדוד החשמלי). אבל הוא גם מספר על משפחתו של יותם, ששוכל את אחיו הגדול, החייל, ואת סיפורו של צאדק, הפועל הערבי שגר בשכונה לפני הגירוש הגדול של ערביי האיזור, ואפילו של מודי, החבר של עמיר ונועה, המטייל בדרום אמריקה. זהו בעצם מיקרו-קוסמוס של החברה הישראלית, דרכו מטפל נבו בכל הבעיות המוכרות הפוקדות את חיינו כאן, גדולות וקטנות: יחסים אישיים, נישואים ונאמנות, לימודים וקריירה, פסיכולוגיה, צילום, המרחק בין ירושלים לתל-אביב, ההתמודדות עם שכול, היחסים בין ערביי ישראל לבינינו, ההתמודדות עם פיגועים, החיים כמטייל, חזרה בתשובה, החבר עם הלהקה.

הכתיבה של נבו מאוד מעניינת – היא מאוד אסוציאטיבית, לעתים היא בחרוזים, המשפטים שלו קצרים, הכתיבה מהירה, זורמת, קולחת. הוא אוהב להמציא מילים חדשות, מושגים מעניינים (כמו "חוק שימור העצב", לעיל, או "הגשר על נהר האיי"). הוא מצליח בעיקר כי הוא חלק מאיתנו (או לפחות ממני), והוא מביא את החלק הזה לתוך הסיפור שלו – המוזיקה של "החברים של נטאשה" וליאונרד כהן; הטיול לפרו; החיים בזוג, בדירה ראשונה; לימודים באוניברסיטה. כל אחד יכול למצוא את עצמו ב"ארבעה בתים", ולבחון את עצמו אל מול ההתמודדות של הדמויות שנבו יוצר באותן תחנות ממש.

בית שני

עמיר כבר יודע בדיוק איך זה ייגמר. יום אחד, כשהוא יחפש תחנה אחרת ברדיו ויסיר את מבטו מהתוואי, משאית תבוא ממול, והוא יסטה מהמסלול. וטראח. די. בתוך שניות הכול יסתיים. הרדיו ייעצר על קול המוסיקה ויתחיל לנגן רקוויאם. אמבולנס יפתח ביללות. עומס תנועה יווצר במסלול הנגדי בגלל נהגים שיאטו כדי לראות.

   כבר כמה פעמים ניצל מהתרחיש הזה ברגע האחרון. הספיק למשוך את ההגה ימינה. או שמאלה. ולמנוע אסון. אבל הוא יודע שזה לא משנה. הוא יכול להקפיד על כללי הבטיחות ולנסוע לאט: בסופו של דבר זה יקרה. הוא כבר רואה בעיני רוחו את הכותרת: "מת כי נמאס לו מגלגל"ץ" או  "מוות מוסיקלי" (אם העורך יחפש גרסה מקוצרת). כן, אין טעם להיאבק בזה, וכל מחאה מיותרת. גם אם ישלחו אותו שוב למילואים בעזה, גם אם יחלה במלחמה ממארת, זה ייגמר בגלל המוסיקה, כך ולא אחרת.

"ארבעה בתים" אכן עוסק בארבעה בתים, אלא שה"בתים" האלה הם שונים: יש את ארבעת הבתים שבהם מתגוררים נועה ועמיר, סימה ומשה, יותם והוריו והבית שפעם התגורר בו צאדק; יש את ארבעת הבתים שמהם מורכב הספר (וביניהם גם פזמונים, על משקל בית-פזמון-בית-פזמון); יש גם ארבעה בתים של רגשות ביניהם מתנייד הספר: אהבה, געגוע, שכול ואובדן. וארבעת הבתים, יהיו אשר יהיו, מלאים בחדות מרשימה – ממש כמו עמיר, הגיבור שלו, נדמה שהקרום שמפריד בין אשכול נבו לעולם דק מאוד, ומכלול הרגשות הקיימים בחוץ חודרים דרכו ועוברים באמצעותו אל הסיפור. הוא מבחין בפרטים הקטנים, הוא מתאר כהלכה רגשות ומלים, כאב וחוויות.

נבו קורא לטכניקה שבאמצעותה הוא כותב כתיבה פוליפונית, כלומר: כתיבה בהרבה קולות. כמו א.ב. יהושע ב"המאהב", גם הוא מרחף בין הדמויות שלו, מרחף ועוקץ. יוצר הזדהות עם כל אחת, אבל גם יוצר באיזה שהוא מקום תחושה של מימדים רבים, של עומק.

הוא מביא איתו המון מהחיים שלו, זה ברור. אפשר להבין מהספר, בלי להכיר אותו בכלל, שיש לו תואר בפסיכולוגיה והוא חובב צילום, שהוא היה מעורב אישית במשפחות שכולות וגם בסכסוך הערבי-ישראלי, שהוא טייל בעולם ושהוא אוהב מוסיקה. בקיצור, אשכול נבו בהחלט היה יכול להיות החבר הכי טוב שלי, וזה כיף לקרוא ספר שכותב בחור בן דורי, שכותב בשפה שבה גם אני מדבר, עם מטען שאני מכיר ועל חוויות שאני עברתי (או רציתי לעבור).

פזמון

"...לפעמים אנחנו בלוז

Oh כמה שאנחנו בלוז לפעמים

פוקע מיתר, העצב מותר

מה אמרתְ?  מה אמרתָ?

נדבר כבר מחר

ולפעמים אנחנו שיר עברי

שיר עברי ביישן

תגרדי לי שם, תלטפי לי כאן

אז למה לא ככה, למה לא ככה

כל הזמן?

כי לפעמים אנחנו איגי פופ

או לוסי אין דה סקאי

לפעמים זה יום של רוק גיטרות

דיסטורשן עד בלי די

וכל פעם שנדמה לי שהבנתי

איך זה עובד כל האת ואני

האת ואני

מתחף הביט, נשרט עוד תקליט

אהבה היא די-ג'יי עצבני..."

בית שלישי

...פיתחתי כאן (במהלך היום) תיאוריה חדשה, שטוענת שלאדם יש שלושה מצבי תודעה בסיסיים, "חיילות", "אזרחות" ו"טיילות", שנפרשים על גבי ציר כזה:

                        חיילות-אזרחותטיילות

והנה ההסבר: זוכר את התחושה הזאת, כשאתה מגיע הביתה מהצבא ומחליף את המדים בפיג'מה, ובבת אחת כל הגוף שלך נהיה רפוי, יוצא לך כל האוויר מהחזה והקשה מהכתפיים, ואתה יודע שלפחות בארבעים ושמונה השעות הקרובות אתה לא צריך לפחד שמישהו – המ"מ, המג"ד, משטרה צבאית – יפקיע את החירות שלך?  זה ההבדל בין ה"חיילות" ל"אזרחות". זה שאתה יודע שאף אחד חיצוני לא יכול עליך. שאתה ורק אתה קובע מה לעשות. עכשיו, שים לב. ההבדל בין ה"אזרחות" ל"טיילות" הוא אותו דבר, אבל פנימי. כי הרי גם אחרי שיצאת משערי הבקו"ם ועברת סופית וחד-משמעית למצב "אזרחות", אתה ממשיך להיות כפוף לשוטרים הפנימיים שלך. כפוף לאופי שלך כמו שכולם מכירים אותו. במצב ה"טיילות", בתהליך שלא בדיוק ברור לי (כזכור, התיאוריה הזאת עדיין בתהליכי פיתוח), אתה מפטר את כל הנ"ל, אחד אחרי השני. והתודעה שלך, לפחות בתיאוריה, נשארת פתוחה להפתעות ופרוצה לשינויים.

עלילת "ארבעה בתים" מתחוללת בין אוקטובר 95 ליוני 96, מלפני רצח רבין ועד אחרי הפיגועים הגדולים שבאו אחריו, למעשה במהלך השנה הקריטית ביותר אולי של החברה הישראלית בשנות התשעים (ואולי גם עד היום). זה חשוב, כי יותר משהספר מתאר את מה שקורה לגיבוריו הוא מתאר את מה שקורה/קרה לכולנו באותן שנתיים ובעצם מאז: נועה ועמיר מתאבלים על רצח רבין, נועה עובדת בבית קפה בירושלים בזמן פיגוע, ההמון ב"קסטל" מסתער על צאדק סתם כך, השבעה על אח של גידי הופכת את נועה לרעבה. הכל קורה ברמת המיקרו, ובכל זאת ההשלכות של זה על המקרו ברורות ומעניינות, הקו בין הפרטי ללאומי ובחזרה.

ארבעה בתים יש בספר, וגעגוע. המון געגוע, געגוע מתמיד למשהו – עמיר ונועה מתגעגעים לחייהם בנפרד כשהם ביחד ולזוגיות כשלהם כשהם לחוד; סימה מתגעגעת לחיים ללא נישואים אבל גם לבעלה משה כשהוא רחוק; משה מתגעגע לחיק הדת החם; יותם מתגעגע לגידי, אחיו המת, והוריו מתגעגעים בעיקר לשגרת החיים השפוייה, הנורמלית; צאדק מתגעגע לבית שממנו גורש, לכבוד האבוד שלו.

והגעגוע גורר התפרקות, ואז געגוע חדש למה שהיה – משה חוזר בתשובה וסימה שוקלת לפרק את נישואיהם, הגעגועים לגידי עלולים לפרק את המשפחה של יותם, הגעגועים לבית גוררים את צאדק לכלא, והגעגועים של עמיר ונועה ללבד מרחיקים אותם זה מזה. וכל הההתפוררות הזאת עוזרת לביחד להיבנות מחדש, כמו במציאות הישראלית הכל-כך מוכרת שלנו, להתמודד, לשרוד.

בית רביעי

זה הולך ככה: לכל אחד יש מוסיקה פנימית בסיסית שמתנגנת בתוך גופו כל הזמן, בווליום נמוך, והיא זו שקובעת את הקצב שבו הוא חושב, אוהב, כותב ומתלהב (את המתלהב, למשל, הוספתי עכשיו בגלל המוסיקה הפנימית שלי). אם תפסיק לקרוא ותעצום עיניים לרגע, תוכל לשמוע את המוסיקה הפנימית שלך (או את השכנה מלמעלה צועקת על הילדים שלה). בכל אופן, המוסיקה הפנימית הזאת משפיעה גם על סוג המוסיקה החיצונית שאנחנו אוהבים. בדרך-כלל אנשים יחפשו מוסיקה חיצונית שתחיה טוב עם המוסיקה הפנימית שלהם. לדוגמה, מי שרוחשת בתוכו מוסיקה מוטרפת, יקנה דיסקים שמתאימים למוטרפות הזאת, שנותנים לה את הרקע המתאים, שמאזנים אותה בלי להתרחק ממנה יותר מדי. מי שהמוסיקה הפנימית שלו מתאפיינת במתח סמוי, יחפש מוסיקה חיצונית שתפרק לו את המתח. ואותו הדבר עם בני אדם. אם חשבת שאנשים בוחרים את בני הזוג שלהם לפי מראה, כסף או חוכמה, טעית בענק. דייט ראשון הוא בעמצם קונצרט. אנשים אוכלים, שותים, מגישים אחד לשני את הרזומה, אבל בעצם הם כל הזמן מקשיבים למוסיקה הפנימית של מי שמולם. הם רואים אם הם יכולים לנגן איתה, אם האקורדים מתאימים, ורק אז הלב שלהם מחליט.

גם ל"ארבעה בתים" יש את המוסיקה הפנימית שלו. משהו שנע בין האנפלאגד של נירוונה לבין שינויים בהרגלי הצריחה של הנטאשות, "עוד נגיעה ועוד עצב / הכל כאן מוכר בעצם / אנחנו ביחד / בכדי לחיות לנצח...". יכול להיות שהמוסיקה הפנימית שלי פשוט התחברה נפלא עם המוסיקה הפנימית של "ארבעה בתים", אבל נראה לי שזה יקרה גם לכם.  כי "ארבעה בתים וגעגוע" הוא ספר שמספר עלינו, על הרגשות איתם אנחנו מתמודדים (גם אם אנחנו לא ממש מודים בזה), על המציאות בה אנחנו מנסים לשרוד, על הבתים שאנחנו מקימים ועל אלו שאנחנו עוזבים ועל אלו שאנחנו מתים לעזוב ולא מצליחים. וגם על הגעגוע, של כל אחד מאיתנו, ושל כולנו יחד, למשהו יציב, חם, כן, אוהב. משהו שאפשר למצוא, והרבה ממנו, ב"ארבעה בתים" של אשכול נבו.

 [ ארבעה בתים וגעגוע, אשכול נבו, הוצאת זמורה-ביתן, 2004 ]