שגיא נאור

אני זוכר את סבא אומר לי ש

מאוד חשוב לדעת את לוח הכפל עד עשר כפול עשר

על פה.

אני זוכר אותו אומר את זה בכזו החלטיות

שמיד רצתי לשנן

כדי שבפעם הבאה שישאל כבר

אדע.

אני זוכר את סבא מספר לי ש

במלחמה ההיא הם היו עניים כל כך עד

שבחורות היו נותנות לו קצת כסף כדי שיוכל

להזמין אותן בערב.

אני זוכר אותו מספר את זה בכזו גאווה

שמיד רציתי למצוא אחת משלי

כדי שבפעם הבאה שישאל אספר

שגם אני.

אני זוכר את סבא לוחש לי ש

אני יכול לאכול כמה שוקולד שארצה, אפילו

את כל החבילה שהיה מחביא

במגירה.

אני זוכר אותו לוחש את זה בכזו אהבה

שמיד רצתי לרוץ לשם ולקחת

כדי שבפעם הבאה שילחש זה יהיה

גם כן לי.

אני זוכר את סבא אומר לי ש

נמאס לו כבר לחיות, ואם רק

היה לו כח הוא היה עולה לגג

וקופץ.

אני זוכר אותו אומר את זה בכזה כאב

שמיד חדר ללב שלי וקרע אותי

וידעתי שלא תהיה כבר

פעם הבאה.

חול-המועד פסח, שש עשרה שנה אחרי. אני עדיין זוכר.