שגיא נאור

אזהרה: הפוסט הבא הולך להיות קצת נרקסיסטי. לא מומלץ לבעלי לב צר.

היום הוא יום הולדתי. זאת אומרת, אם תשאלו את אבא שלי, שיש לו את הסטייה הזו לחגוג לפי התאריך העברי (אני כבר חגגתי, זוכרים?). בערב שבועות בדיוק נולדתי, אבל אני רוצה לנצל את הבמה והיום כדי לציין עוד יום שנה – שנה לבלוג הזה. לא בדיוק, אבל בערך (בים בם בום!).

לפני כשנה פרסמתי כאן את הפוסט הראשון, עדיין תמים ומבויש. שנה אחרי זה, עם כמעט 200 פוסטים וכמעט 20000 כניסות מאחוריי, זה דווקא נחמד להביט לאחור ולעשות סיכום ביניים - - -

יש בבלוג משהו מאוד נרקסיסטי. עצם המחשבה שמשהו שאתה כותב, שאתה חושב, שאתה עושה, עובר או חולם, בכלל שווה מקום בווב-ספייס, בכלל יעניין מישהו. אתה כותב, שולח את דבריך אל הים הגדול של האינטרנט, למען האמת, בעיקר בשביל עצמך. ובכל זאת, יש תגובות ואימיילים והפניות שממש מחממים את הלב (והאגו).

פנו אליי כבר כמה פעמים שאפרסם את הפוסטים שלי, בצורה אחרת כמובן, במקום אחר. עד עכשיו עמדתי בפיתוי בכבוד (מה גם שלא הציעו לי משכורת או משהו דומה). אני נהנה להיות אדון לעצמי, לטפח את הפינה הקטנה שלי בבלוגוספירה ולפזול לצדדים – כרגע – רק לטובת במות באמת טובות יותר (פרטים מצד שמאל למטה).

בסך הכל הבלוג הזה משקף די נאמנה את החיים שלי. תחת האנונימיות (היחסית) של הפסבדונים שלי אני מרשה לעצמי להיחשף די הרבה, יותר ממה שהייתי מתאר לעצמי, בכל הנושאים. אני נהנה לשחרר קיטור או להשוויץ בילד, להמליץ על סרט או לספר על הופעה, כמעט ואפילו יותר מבחיים האמיתיים.

מה שמוביל אותי לנקודה האחרונה – אל תאמינו לגמרי לבלוג הזה. שמתי לב שהוא מצייר תמונה די טובה, מחמיאה שלי. יפה יפה, כמעט לא אני. *  אני לא באמת כזה, אתם מבינים. באותה מידה שהגעתי לכאן, אני עלול גם להיעלם או להשתנות או לעבור דירה או למכור עצמי ביוקר לתאגיד רב ממון.

בקיצור, אני אני מציין שנה הערב. ראו ברשימה הזו לא הספד ולא סיכום, רק תמונת מצב מפוכחת, שנה אחרי.

* מתוך "ערב לזכרי", מלים: שלומי שבן - - -

"ערב לזכרי, שנה למותי.

את לא בוכה, אולי קצת חיוורת.

בקונסרבטוריון הישראלי,

תזמורת בשחור לבן מייד תנגן.

אני נראה נחמד בשני ציורי שמן.

עשו אותי יפה יפה,

כמעט לא אני.

זה ערב לזכרי, זה ערב לזכרי..."