שגיא נאור

בהתחלה זה היה מעניין. דיון אינטיליגנטי בעניין ההתנחלויות-לאן?, רעיונות תיאורטיים על עניין פינוי המתנחלים ושלום על ישראל (ופלסטין), מאמרים יפים בעיתוני השמאל.

אחר-כך זה היה פרגמטי. חוקים בכנסת, הצבעות במליאה, דיונים בממשלה. פינוי-פיצוי, מי יפנה, מתי יפנה.

אחר-כך התחילו ההפגנות. כיכר רבין, כיכר ספרא, ברחובות, בבתים.

אחר-כך הגיע הכתום. חולצות כתומות, כובעים כתומים, אנשים כתומים, סרטים כתומים, צמתים כתומים, עצבים כתומים.

עכשיו נדמה לי שחצינו את הקו הכתום. כשאנשים, אם אפשר לקרוא להם ככה, וזה בכלל לא משנה מי הם ומה הם ומה סיבותיהם, שופכים שמן ומסמרים על כביש מספר 1, חצינו קו שעצוב ומסוכן שהגענו אליו. המשטרה אינה עושה דבר לנוכח חסימות כבישים והכרזות על חסימות כבישים, וכל אזרח - כך נראה - יכול לעשות מה שהוא רוצה כאן. והכתומים האלה מנצלים את העניין עד תום. עצוב ומסוכן, הוא שאמרתי.

חצינו את הקו הכתום. השנאה למתנחלים ולמה שהם מייצגים גואה ומשתוללת כמו אש בשדה קוצים. האנשים האלה, שפעם יכלו להזדהות עם המתנחלים, לחשוב שבעצם מתעללים בהם, לגלות סימפטיה, הפכו לאור ההשתלטות של הכתום על חייהם, לשונאים מרים, שמאחלים לכל הנורא והגרוע לאלו שפעם היו אחיהם. כשמערכת של אתר חדשות מוביל מפרסמת רשימה מסיתה (אם זה בצחוק, אז דעו לכם – זה ממש לא מצחיק!), הקוראת להכות, לשרוף ועוד שלל פעלים, כל מי שלובש כתום ו/או חוסם כבישים, הקו הכתום נחצה. זה הרבה באשמת המתנחלים, זה הרבה גם באשמתנו.

הכתום מיצה את עצמו, הכתום צריך ללכת. בכלל לא משנה הדעה הפוליטית האישית, צריך לפתור את העניין הזה עכשיו ומייד, חד וחלק. אם לפנות, אז עכשיו, מהר וזהו. אם לוותר, אז עכשיו, מהר וזהו. צריך להעלים את הקו הכתום הזה, צריך להעלים את הסרטים הכתומים, הסטיקרים, ההתלהמויות, הסרבנות, מלחמת האחים. ויפה שעה אחת קודם.

ולחשוב שפעם איזה פרסומאי חשב ש"שיהיה לך יום כתום" זה יופי של סלוגן.