שגיא נאור

"שש שנים בלעדיו", והפעם אני לא אהיה שם, על הדשא של האגדה, עם החבר'ה בערימה. חמש שנים ברציפות השתתפתי במפגן האהבה הזה, לאיש שנתן כל-כך הרבה אהבה לקהל שלו, אבל השנה נבצר ממני להגיע. יובל עדיין לא בגיל שמתאים להופעות רוק (למרות שאני בטוח שדי מהר הוא יהפוך למעריץ של מאיר), ולכן אני אאלץ להסתפק באלטרנטיבה הביתית המרוחקת-משהו שמעמיד לי ערוץ 24, ולצפות בשידור החי, שאקווה שיהיה שלם ועם מינימום הפרעות (פרסומות).

"ומלים כמו שלך אף אחד לא אומר כבר", אני מגלגל על הלשון את המלים של אהוד בנאי, וחושב כמה נכון המשפט הזה. הבלוז הכנעני שלו הוא בלוז שמספיד את הישראליות היפה, את הצבר המחוספס מבחוץ ומתוק-מתוק מבפנים, את המוזיקה הלא ממוסחרת, הלא מסודרת, הלא מתחנפת, הלא מתקלפת, המכשפת, המאלפת, הנשארת לתמיד.

פעם לא הייתי ככה, סנטימנטלי, רוצה לזכור. אבל היום אני לא יכול לשכוח, אני מוצא את עצמי חולם בהקיץ,על פרדס מאחורי המתבן, על שדה באבק הדיש, על ילדים עם גבורים להעריץ, כאלו שלא נעשים כאלה אינסטנט בערוץ הילדים או פוקס קידס. לכן ביום שני גם אני אגדל לי זיפים של זקן, אשען על המעקה, וארגיש מעט אבל. אבל על איש גדול, גדול מהחיים, שהלך מאיתנו, ועל הזכרון שלו, שעושה צרבת בבטן ובגרון ובלב.