שגיא נאור

אתמול, לפני 25 שנה בדיוק, הלך לעולמו ולדימיר ויסוצקי, גדול משוררי המחאה הרוסיים ואולי גדול משוררי המחאה בכלל. מי ששימש קול לאומה שלמה הכורעת תחת המשטר הקומוניסטי, נערץ עד היום על-ידי העם הרוסי (ולא רק הוא) בזכות הכנות שלו, התשוקה, המרדנות והחוכמה הגדולה שביטאו שיריו.

ויסוצקי לא זכה מעולם לראות את השירים שלו מודפסים. הוא היה לוחם חופש שנרדף כל חייו. יהודי במוצאו, הוא שיחק במספר תיאטראות רוסיים מפורסמים וכיכב ב-26 סרטי קולנוע, היה נשוי שלוש פעמים, היה אלכוהוליסט גאה ומכור למורפיום, ונפטר בגיל 42 בסך-הכל מדום לב. הוא הותיר אחריו מעל ל-600 שירים שעוסקים בנושאים הקרובים לליבו – נשים, שתייה, החיים ברוסיה, המלחמה.

ב-1989 הקליטו ארקדי דוכין ומיכה שטרית אלבום מופלא משירי ויסוצקי בשם "רוצה ויהיה", מתורגם לעברית על-ידי מיכה שטרית ויהונתן גפן. (הערה חשובה לעצמי: איך עוד לא כתבתי ביקורת על האלבום הנהדר הזה???).  האלבום כבש אותי מהרגע הראשון, והפכתי להיות מעריץ נלהב של ויסוצקי עוד לפני שידעתי מי הוא. בטירונות פגשתי בחור רוסי שהעביר לילות שלמים בלספר לי על ויסוצקי ולהשמיע לי את היצירות המקוריות שלו. הוא סיפר לי באריכות על ה"מגנטיזדאט", הקלטות הפירטיות, שהיו מופצות מיד ליד ומפיצות בכל רחבי רוסיה את השירים והסיפורים של ויסוצקי על הכלא הסובייטי, על צביעות השלטון ועל קשיי החיים.

השיר האהוב עליי ביותר של ויסוצקי נקרא "שיר לירי". זהו ללא ספק אחד משירי האהבה המדהימים ביותר ששמעתי בחיי, והוא אורח של כבוד בכל אוסף שירי אהבה שעשיתי (וכנראה גם שאעשה). את השיר הקדיש ויסוצקי לאשתו השנייה שמאוד אהב (את הראשונה, כך מסתבר, הוא לא כל-כך אהב...).

הם הכירו ברוסיה - היא היתה שחקנית צרפתייה - כשהוא בא לראות הצגה שלה. הם מעולם לא חיו ממש ביחד, כי הוא לא רצה/יכול היה לעזוב את רוסיה, והיא לא רצתה לעזוב את צרפת. הקשר המשמעותי ביותר ביניהם היה הטלפון (שלא ממש עבד באותה התקופה), לו ויסוצקי קרא "אלוהים" בקטעים רבים. אז הוא בעיקר כתב לה שירים, והם היו יפים וכואבים ומלאי אהבה, ואין יפה יותר מהשיר הזה.

 *

* *

כאן טלפי האשוח תלוים ברעדה,

כאן ציפורים מצייצות בדאגה.

את חיה ביער מכושף ופראי

שממנו לצאת אי אפשר.

שאת ההרדוף כמו כביסה ייבשו הרוחות,

שהסיגליות יישטפו בגשם,

כך או כך אני אותך מכאן אקח

אל טירה בה מנגנים בחליל.

עולמך במכשפים לאלפי שנים

ממני מוסתר לעולמים.

את חושבת שאין מפואר ויפה

מהיער המכושף הזה.

שעל העלים עם זריחה לא ירבוץ הטל,

שהשמים יהיו במריבה עם הירח.

כך או כך אני אותך מכאן אקח

אל ארמון עם בלקון אל הים.

באיזה יום בשבוע, באיזו שעה,

את תצאי אלי לקבל את פני.

אז אני אותך על ידיי אקח

למקום אותו למצוא אי אפשר.

אגנוב אם גניבה היא לטעמך.

האם את כוחותי לחינם השקעתי?

לגן עדן בצריף תני הסכמתך

כי את הארמון מישהו תפס.