שגיא נאור

יש הרבה יתרונות בלכתוב על מוסיקה בפרהסיה. החשוב בהם ביותר בעיניי הוא ההזדמנות להיחשף לאלבומים אליהם לא הייתי נחשף אילולא הייתי מתעסק בעניין. נכון, אני סובל לא פעם מאלבומים שפשוט מוציאים את החשק ללחוץ על play בכלל, אבל פעם בשנה בערך (לפעמים, אם זו שנה טובה, אפילו פעמיים...) נופל לחיקי אלבום נפלא, יהלום חבוי בסלע, שאין לי אלא לברך את כל הנוגעים בדבר על שהגעתי למקום הזה.
לפני שנה (כמעט בדיוק) זה היה רועי חן, ש"אדומות" שלו יצא מהאלמוניות וכבש את לבי; השנה עשו לי את זה ברק אלנקוה והגטו סווינגרס שלו.

ברק who?,  אתם שואלים. גם אני שאלתי את עצמי את אותה השאלה, כשהבחור פנה אליי והציע לי לשמיעה את האלבום שלו, "זכותו של puzzle להיות מורכב". מהשניות הראשונות של האלבום, שתיכף אגע בהן, הבנתי שהנה שוב התמזל מזלי.  "זכותו של puzzle להיות מורכב" הוא לא רק משחק מלים משעשע (puzzle במשמעות פאזל, אבל גם חידה), אלא תמצית די מדויקת של האלבום הזה, שהמלים "מורכב" ו"חידה" מתארים אותו בצורה מצויינת.

מתוך הביקורת שלי על "זכותו של puzzle להיות מורכב", אלבום חדש ונפלא של ברק אלנקוה והגטו סווינגרס. את הביקורת המלאה ניתן למצוא בפורום "מוזיקה ישראלית" של YNET (לינק ישיר).